הלילה...
ההוא...
זה היה כך:
חזרתי למשרד בשעת ערב מאוחרת אחרי יום ארוך של דיונים, מותשת ורעבה.
ממילא כבר לא אספיק לעשות משהו הערב, לפחות אשלח כמה מיילים, ו׳אנקה׳ את השולחן.
בכניסה לחניון ניצב מאבטח זר.
לרוב אני מזהה את המאבטחים והם אותי, אך הוא חדש בצוות ודווקא עכשיו אני לא מוצאת את תעודת העובד.
חופרת בתיק, לשווא.
׳לאן את?׳
׳קומה 17׳
׳מה את עושה כאן בשעה כזו? המשרדים נסגרים עוד שעה. מאיזה משרד אמרת שאת?׳ תיחקר המאבטח במבט חמור סבר.
׳אני עובדת כאן, אתה יכול לבדוק׳
מסרתי מס׳ פרטים מזהים, ׳באתי לסגור כמה דברים ותכף יוצאת הביתה׳
המאבטח בדק והתרצה.
דווקא נאה הבחור, ציינתי ביני לבין עצמי, אבל צעיר, כה צעיר.
החנתי את הרכב בחניון הריק והחשוך למחצה ועליתי במעלית ששייטה בין המפלסים הדוממים לקומה המיועדת.
במסדרון דלק אור ניאון חיוור, ובמשרדים האורות היו כבויים.
ככה זה אצלנו, כל האורות כבים באופן אוטומטי בערב המאוחר, ומי שנשאר לעבוד צריך לפנות למוקד הביטחון, ולאחר הזדהות קצרה ומתן פרטים אודות המיקום, מדליקים עבורו את האור והמיזוג.
הקשתי את הקוד על המקלדת, פתחתי את הדלת ונכנסתי למסדרון הפנימי החשוך.
פסעתי פנימה.
החשיכה עטפה אותי בעלטה ורק המיית הרוח הנושבת דרך איזה חריץ חלון פתוח, הפרה את הדממה.
נקישות העקבים הדהדו וחזרו אלי מקירות המסדרון הריק.
פסעתי פנימה, חולפת על פני החדרים הריקים, החשוכים, לעבר המשרד שלי שנמצא בקצה המסדרון.
מסובבת ראשי לאחור מדיי פעם.
האם מישהו נמצא בקומה? רחשים עמומים או שמא דמיוני הפורה ותו לא, כך או כך לוותה אותי תחושה מטרידה.
פסעתי בזריזות, מסלקת בנחישות את המחשבות הטורדניות, נכנסתי למשרד, והגפתי את הדלת.
הנה אני כאן, במשרד הקטן המוגן שלי, ׳הכל בראש שלך׳ אמרתי לעצמי והחזרתי את נשימתי לסידרה.
הקפתי את השולחן ונעמדתי סמוך לקיר הזכוכית הגדול.
מביטה אל העיר הפרושה מתחתיי.
המראה מהקומה ה17 של עורקי התחבורה המרשתים את העיר בצבעוניות פנסי המכוניות, דמה לתפאורת מועדון בינגו שתלוי בו לוח אלקטרוני ענק, ונורותיו מצטרפות לכדי דימויים שונים, בצבעים צעקניים ומהבהבים ברקע.
קרסתי לתוך הכסא המסתובב, חלצתי את נעלי העקב, והרמתי את רגלי מעלה על השולחן, זו על זו, מציירת מעגלים דמיוניים באוויר עם כפות רגלי המשוחררות, נהנית מהשקט ומהחושך שעוטף אותי מכל צדדי.
נטלתי את השפורפרת בידי, חייגתי את המספר של הביטחון, אחרי הכל הזדקקתי לאור ולאוויר, והמתנתי.
לא היה מענה.
חייגתי בשנית.
ענה לי תקליט לניתוב שיחות, שוב, ללא מענה.
תחושה של חוסר נוחות.
שוב מחייגת,
ממתינה,
השיחה מתנתקת ללא מענה.
אולי יש תקלה בטלפון המשרדי?
מחייגת הפעם מהנייד.
אין מענה.
מנסה שוב.
בעודי ממתינה על הקו, וסבלנותי כבר על סף פקיעה, שמעתי רעש עמום ומוכר מעומק הקומה.
היה זה הכרוז של המעלית אשר הכריז על הקומה- המעלית נעצרה בקומה ה17 והדלת נפתחה.
פסיעות נשמעו במסדרון.
הזדקפתי בכיסאי, מתוחה, תוהה מי האורח הלא קרוא.
פחד חילחל לתודעתי.
הפסיעות המשיכו, וזמזום של הקשת הקוד נשמע ולאחריו וצלצול דלת המשרד בהיפתחה.
הפסיעות נעשו איטיות יותר, אך התקדמו בהדרגה לעבר משרדי.
המשכתי בנסיונות החיוג אל מוקד הביטחון ללא הועיל.
הפסיעות הוסיפו להתקרב, ולבסוף
ידית הדלת הונפה מטה ובתוך שבריר שניה נפתחת הדלת בתנועה מהירה ובטוחה.
במפתן ניצב לו המאבטח שניתקלתי בו בכניסה לחניון.
הוא נכנס בשקט פנימה, סגר את הדלת אחריו, ונשען עליה, מתבונן בי ושותק.
מרוב תדהמה לא הוצאתי הגה.
כל גופי נדרך, וידי אחזה בחוזקה בעט כל שהיא, מוכנה לנעוץ אותה בו במידת הצורך.
׳חיפשת אותי?׳ המאבטח שבר ראשון את השתיקה.
׳אני? לא, מה פתאום?׳ עניתי בשקט.
׳את בטוחה שלא חייגת אלי?, קיבלתי קריאה׳.
׳כן, כלומר, אה...חייגתי למוקד כדי שידליקו לי את האור׳ עניתי, בהיסוס.
לא מבינה מה הוא רוצה ממני והאם אני צריכה לחשוש.
׳אני דווקא קיבלתי את הרושם שאת זקוקה לסיוע מאבטח כאן, במשרד, באופן אישי׳ ענה לאט ובהטעמה, מחייך חצי חיוך.
שתקתי.
הוא נשען על הדלת ומבטו סקר אותי לאט.
הבטתי בו בבלבול, מנסה לתהות על פשר הופעתו במשרד שלי.
מבטו חזר והרצין, הוא לא זע ולא נע למספר רגעים. נשימותיו נשמעו היטב בחדר שעיני כבר התרגלו לחשכתו, כשלפתע החל לפרום את כפתורי חולצת מדי המאבטח השחורה שלו, באיטיות מתריסה.
ראשון פרם את כפתור הצווארון.
אחריו עוד כפתור,
ועוד אחד
וחדל.
שיניו בהקו פתאום, מחזירות בלובנן אור מאיזה מקור עלום, נוצצות על רקע העלטה.
האם חייך?
נותרתי נטועה בכיסאי.
לא זזתי, לא נשמתי.
רגלי נותרו על השולחן כבדות כמשקולות.
הוא פסע שתי פסיעות אל צד השולחן, אחז קלות בקרסולי, הרים אותם והתיישב תחתם על קצה השולחן, מיקם מחדש את קרסולי על ירכיו, והחל מעסה בעדינות את כריות כפות הרגליים שלי.
גופי היה נוקשה כבול עץ.
קפוא.
׳את בטח כבר שעות ארוכות על הרגליים, ועוד על עקבים, לא פלא שהרגליים שלך כל כך תפוסות׳ אמר, ואצבעותיו חפרו בכפות רגלי שסרבו לשתף איתי פעולה והגיבו בכניעה למגע ידיו המעסות.
הראש שלי עמד להתפקע מרוב מחשבות.
מה הוא רוצה?...
מה אני רוצה?
הוא כל כך סקסי!
מה זה קשור? מה הוא מתפרץ ככה למשרד, זה עלול להיגמר רע!
מה לעשות??....
מה אכפת לך? קצת פינוק לא יזיק לך!
הוא נראה טוב וצעיר, לא פינטזת על מאבטח ממש הבוקר?! כשחלפת על פני המאבטחים בהפסקת הסיגריה שלך?....
מחשבות.
כמה מחשבות.
כיביתי את המחשבות.
כולן, אחת אחת.
נשמתי עמוק, הרמתי באחת את רגלי ממנו, הורדתי אותן לרצפה ונעמדתי.
׳אם כך הם פני הדברים, ואתה מציע לי באופן וולונטרי את הסיוע האישי שלך, אז שיהיה לך ברור: אני, ורק אני קובעת מה יקרה פה כאן ועכשיו, וברגע שארצה, אתה תתחפף מכאן ותשמור לעצמך את מה שקרה כאן, כן?׳
שתיקה.
׳או שתחזור למוקד שלך ותעזוב אותי בשקט׳.
המילים יצאו מפי לאט ובקול ברור ובוטח. כל כך התפלאתי מקור הרוח שיצא ממני, עד כי לא הייתי בטוחה כלל, שאני היא זו שדיברה.
גם הוא הופתע.
מבטו נהיה מהורהר לרגע, והרצין.
אך בהדרגה התחלף לכדי חיוך מתריס בחלקו, מתגרה, חיוך שאומר: אני שלך עכשיו, אבל אני עוד עלול להפתיע אותך, אז תיזהרי...
השבתי לו בחיוך משלי.
מבט ישיר לעיניים מלווה בפיסוק קל של השפתיים, לשוני ניצבה בקצה פי, כבדרך אגב.
התחלתי לפרום לאט ובסבלנות את כפתורי חולצתי המחויטת, עיני לא משו מעיניו, ואצבעותי עסוקות בפעולתן.
עיניו גלשו באיטיות מגובה עיני, לגובה שדיי, מחכות בציפייה לבד שיורחק לצדדים, ויחשוף את גופי.
כמעט וסיימתי את מלאכת הפרימה, משכתי את החולצה מתוך החצאית ופרמתי את השניים האחרונים.
הוא נאבק.
ניסה להחזיר את מבטו לגובה עיני, למשחק השליטה במבטים בנינו, אך נכנע לסקרנות, לכמיהה לראות אותי מתערטלת מולו.
הוספתי לעמוד מולו, כפתורי חולצתי פרומים כולם.
החולצה שמוטה, פתוחה על כתפי.
מבטו מהופנט ונתון בשדיי.
איזה ילד! חשבתי לעצמי, משועשעת.
הרחקתי את שני חלקי החולצה לצדדים, הסרתי את החולצה, הושטטי ידי לאחור, פרמתי את הקרסים של החזיה במהירות והסרתי אותה כליל.
שדיי חשופים.
רכים, גולשים מעט מטה ולצדדים,
עכשיו שאין לפניהם מחסום שמרסן אותם לתוכו הם מתגלים במלא נדיבותם, והפטמות שלי דרוכות וזקורות. מצפות לבאות.
נשענתי לאחור כנגד קיר הזכוכית הגדול, והושטתי את שתי אצבעותי המורות אל עבר פי, מלחלחת בלשוני את קצות אצבעותי, ומורידה אותן לעבר העטרות שלי.
מוליכה אותן במעגל, כל אצבע על העטרה שלה, בהתאמה, מקיפה את העטרה במעגל איטי, ולבסוף מטפסת אל הקצה הזקור וצובטת אותו, מושכת קלות.
אנחה שקטה נמלטת מגרוני, נעים לי, אני מגורה מעט, קצת מרחפת.
כמעט שכחתי שגם הוא כאן איתי, קרוב, מביט מי משתאה.
צווארו חם, בוער, מבטו שבוי בי, נתון לחסדי, ואני רואה איך אגנו מתחיל לזוע בחוסר נוחות במקומו, מבינה שהתזוזה בחלציו מקשה עליו, והוא נבוך מעט, מופתע ממבוכתו.
להמשיך?
