אבודים בים - פרק 11
ככל שהמוות מתקרב - דיבורים על התאבדות ותביעות משפטיות עד כה בסיפור: מארק דופאביון, סקיפר בחברה להעברת יכטות יחד עם שני אנשי צוות, אליסון ואד נסחפים ברחבי האוקיינוס האטלנטי כבר שמונה ימים ובקושי מסוגלים לזוז.מחשבות על מוות משתלטות עליהם. הם עומדים למות. זו רק שאלה של זמן. במשך כל כך הרבה ימים המוות נראה ערטילאי, כמעט בלתי סביר. מארק לא רצה למות לעולם. אבל עכשיו, היום התשיעי שלהם על הרפסודה, הסוף נראה כה קרוב. הם שותים מי מלח. הם הולכים ומתכלים. הבוקר היה ערפילי. אוניה חלפה קרוב אליהם והם יכלו לשמוע את צופר הערפל שלה. הם שמעו מטוס חולף נמוך מעל ראשיהם, אולי מחפש. הם זיהו עוד אחד במרחק של רק כמה מאות יארדים מהם. אבל הרפסודה שלהם הייתה עטופה בערפל, בלתי נראית. זה נראה חסר תקווה. אם משהו לא יקרה בקרוב, מאוד בקרוב, הם עומדים למות. היה רק סימן אחד מעורר תקווה. ערפל עשוי לרמז על גשם: גשם, מים. מארק, אד פרובוסט ואליסון ווילקוקס יכלו לראות את הענן נבנה סביבם (Squalls - סופה עזה ופתאומית מלווה בגשם. תופעה הרווחת באזור הטרופי ובעיקר באזור הקריבי. – ה.מ) הם התכוננו למבול. הם רצו שהרפסודה תהיה נקיה באופן מושלם, יבשה לגמרי. באופן זה יוכלו למלא אותה במי גשם זכים, רעננים ומתוקים ללא זיהום של מלח. הם ישתו את הכל. הם צררו חלק ממכנסיו של מארק וחולצתה של אליסון והשתמשו בהם כסמרטוט לניגוב. בכל פעם שטיפה קטנה ככל שתהיה הרטיבה את הרפסודה, מארק ניגב אותה בשקידה ובמהירות. באותו אחר צוהריים היה גשם קצר. אד החזיק את מיכל הפלסטיק ולכד מים שהתגלשו במורד החופה. הם עשו סבב לטעימת המים שבעבעו מדליפה במיכל. זה היה כל כך מתוק, לא יאומן עד כמה מתוק. אבל הגשם פסק. מארק הצליח לתפוס רק טיפות ספורות של מים. לא מספיק בכדי להרוות את צימאונם. לא מספיק בכדי לשרוד. בשעות אחר הצוהריים המוקדמות הערפל התפזר. אד שהיה בעל אנרגיות בלתי נדלות נראה על סף התמוטטות. הוא החל לתפור שוב, מתקן את החתכים שנעשו ע"י מארק כשפרץ את דרכו לאוויר דרך החופה, בעקבות השיגעון שאחז בו כתוצאה משתיית מי הים. המחשבות על המוות רדפו את מארק. מי ימות ראשון? מה יעשו כשמישהו ימות? מארק אפילו חשב על קניבליזם. אבל מה אם הוא ימות ראשון? בשלב מסוים אד החל לדבר בקולו המצרצר. "אם אני הולך," אד אמר. "אני הולך בלי כלום." מארק הבין. אד דיבר על התאבדות. הוא דיבר על קפיצה מהרפסודה ושחייה אל המוות. זה היה הגיוני עבור מארק. אד "פעל" בכל נושא. הוא תאר את עצמו כ"בן אדם עושה". עבור אד, המוות יהיה תוצאה של החלטה, של פעולה. מארק שקל התאבדות. הוא יכול להבין את זה. אבל ההבדל בין אד למארק היה אבסולוטי. מארק לעולם לא יצעד מחוץ לרפסודה בכוונה ובמודע. הוא אולי יעשה את זה מתוך הזיה. אבל הוא יחכה למוות. עד הסוף המר. הוא האמין בגורל. קפיצה מהרפסודה תהייה רמאות של הגורל. כשאמר אד שאם ילך לא ייקח איתו דבר, התכוון בכך שלא ייקח איתו דבר שעשוי להועיל לאחרים. "אני מצפה לאותו הדבר," צרצר אד. למארק לא הייתה שום כוונה להרוג את עצמו. אבל הוא דאג להבהיר שהוא מבין את הרגש. אף אחד יסכן את האחרים. זו הייתה האמנה ביניהם. בינתיים מארק נאבק להישאר צלול. ברדת הלילה הוא שוב נדד בין חוסר תודעה ותודעה לסירוגין. אך בעודו ער שמע את אליסון ואד משוחחים על עורכי דין. אד אמר שהוא מתכוון לשכור את עורך הדין הטוב ביותר בתחום החוק הימי שיוכל למצוא. מארק ניסה לעקוב אחר הנאמר. אד פנה למארק בשלב מסוים. "אני מתכוון לתבוע אותך כהוגן," אד אמר. "מה?" שאל מארק. "אני מתכוון לתבוע אותך כהוגן," חזר ואמר אד. אליסון פלטה שריקה. הם המשיכו לדבר על תביעות משפטיות. בלהט. הם עמדו לתבוע את יצרני הסירה, את חברת ההשכרה (הלקוח), את יצרני הרפסודה. הם עמדו לבקש טונות של כסף. "אם תתבעו אותי, לא תקבלו דבר." מארק אמר. בשלב הזה אד התחיל לדבר על המערכת המשפטית ועל איך מארק ייגרר בעל כורחו לתוך ההתדיינות המשפטית האינסופית, מואשם בכל אשר קרה. "כשתשוב לאמריקה," אמר אד, "אני חושב שעדיף שתצא משם." בלילה הזה מארק חש לבד במיוחד. מדוכא. אליסון ואד דיברו על התביעות המשפטיות במשך שעות. איכשהו זה נראה מאוד מוזר, מאוד סוריאליסטי. כמה ימים קודם לכן הם דיברו על הליכה משותפת לסופרמרקט לקנות אבטיחים. רק באותו יום הם דיברו על התאבדות. עכשיו הם מדברים על גרירתו לבית המשפט. איכשהו זה נראה עצוב מדי, כל כך... מאכזב. מארק ניסה להכריח את עצמו לישון בעוד אד ואליסון זוממים. מארק רצה לחלום. כשהוא חשב על זה עכשיו בראיה לאחור, כשהיכטה טבעה לפני שבוע, כל הסיטואציה נראתה לו מוכרת משהו. מארק חש עכשיו שהוא ראה את היכטה טובעת קודם לכן, ככל הנראה בחלום. אם כך, בודאי יש לו את היכולת לחלום את העתיד, הוא חשב. לכן הוא רצה לחלום עכשיו. מארק רצה לדעת, האם יחיה? האם ימות? הוא רצה לחלום את העתיד שוב. הוא רצה לדעת כיצד דברים יסתדרו. מה שמארק לא יכול היה לדעת, מה שהוא מעולם לא חלם עליו, זה שמשמר החופים סרק כבר אלפי מיילים בחיפוש נואש אחרי סימן חיים כלשהו. באותו הלילה החליטו המחפשים שהחיפוש עקר וחסר ערך להמשיך בו. בבוקר הבא הם יודיעו לחבריו של מארק בחברת "קומפס" שהגיע הזמן להיכנע ולהפסיק את החיפושים.
ככל שהמוות מתקרב - דיבורים על התאבדות ותביעות משפטיות עד כה בסיפור: מארק דופאביון, סקיפר בחברה להעברת יכטות יחד עם שני אנשי צוות, אליסון ואד נסחפים ברחבי האוקיינוס האטלנטי כבר שמונה ימים ובקושי מסוגלים לזוז.מחשבות על מוות משתלטות עליהם. הם עומדים למות. זו רק שאלה של זמן. במשך כל כך הרבה ימים המוות נראה ערטילאי, כמעט בלתי סביר. מארק לא רצה למות לעולם. אבל עכשיו, היום התשיעי שלהם על הרפסודה, הסוף נראה כה קרוב. הם שותים מי מלח. הם הולכים ומתכלים. הבוקר היה ערפילי. אוניה חלפה קרוב אליהם והם יכלו לשמוע את צופר הערפל שלה. הם שמעו מטוס חולף נמוך מעל ראשיהם, אולי מחפש. הם זיהו עוד אחד במרחק של רק כמה מאות יארדים מהם. אבל הרפסודה שלהם הייתה עטופה בערפל, בלתי נראית. זה נראה חסר תקווה. אם משהו לא יקרה בקרוב, מאוד בקרוב, הם עומדים למות. היה רק סימן אחד מעורר תקווה. ערפל עשוי לרמז על גשם: גשם, מים. מארק, אד פרובוסט ואליסון ווילקוקס יכלו לראות את הענן נבנה סביבם (Squalls - סופה עזה ופתאומית מלווה בגשם. תופעה הרווחת באזור הטרופי ובעיקר באזור הקריבי. – ה.מ) הם התכוננו למבול. הם רצו שהרפסודה תהיה נקיה באופן מושלם, יבשה לגמרי. באופן זה יוכלו למלא אותה במי גשם זכים, רעננים ומתוקים ללא זיהום של מלח. הם ישתו את הכל. הם צררו חלק ממכנסיו של מארק וחולצתה של אליסון והשתמשו בהם כסמרטוט לניגוב. בכל פעם שטיפה קטנה ככל שתהיה הרטיבה את הרפסודה, מארק ניגב אותה בשקידה ובמהירות. באותו אחר צוהריים היה גשם קצר. אד החזיק את מיכל הפלסטיק ולכד מים שהתגלשו במורד החופה. הם עשו סבב לטעימת המים שבעבעו מדליפה במיכל. זה היה כל כך מתוק, לא יאומן עד כמה מתוק. אבל הגשם פסק. מארק הצליח לתפוס רק טיפות ספורות של מים. לא מספיק בכדי להרוות את צימאונם. לא מספיק בכדי לשרוד. בשעות אחר הצוהריים המוקדמות הערפל התפזר. אד שהיה בעל אנרגיות בלתי נדלות נראה על סף התמוטטות. הוא החל לתפור שוב, מתקן את החתכים שנעשו ע"י מארק כשפרץ את דרכו לאוויר דרך החופה, בעקבות השיגעון שאחז בו כתוצאה משתיית מי הים. המחשבות על המוות רדפו את מארק. מי ימות ראשון? מה יעשו כשמישהו ימות? מארק אפילו חשב על קניבליזם. אבל מה אם הוא ימות ראשון? בשלב מסוים אד החל לדבר בקולו המצרצר. "אם אני הולך," אד אמר. "אני הולך בלי כלום." מארק הבין. אד דיבר על התאבדות. הוא דיבר על קפיצה מהרפסודה ושחייה אל המוות. זה היה הגיוני עבור מארק. אד "פעל" בכל נושא. הוא תאר את עצמו כ"בן אדם עושה". עבור אד, המוות יהיה תוצאה של החלטה, של פעולה. מארק שקל התאבדות. הוא יכול להבין את זה. אבל ההבדל בין אד למארק היה אבסולוטי. מארק לעולם לא יצעד מחוץ לרפסודה בכוונה ובמודע. הוא אולי יעשה את זה מתוך הזיה. אבל הוא יחכה למוות. עד הסוף המר. הוא האמין בגורל. קפיצה מהרפסודה תהייה רמאות של הגורל. כשאמר אד שאם ילך לא ייקח איתו דבר, התכוון בכך שלא ייקח איתו דבר שעשוי להועיל לאחרים. "אני מצפה לאותו הדבר," צרצר אד. למארק לא הייתה שום כוונה להרוג את עצמו. אבל הוא דאג להבהיר שהוא מבין את הרגש. אף אחד יסכן את האחרים. זו הייתה האמנה ביניהם. בינתיים מארק נאבק להישאר צלול. ברדת הלילה הוא שוב נדד בין חוסר תודעה ותודעה לסירוגין. אך בעודו ער שמע את אליסון ואד משוחחים על עורכי דין. אד אמר שהוא מתכוון לשכור את עורך הדין הטוב ביותר בתחום החוק הימי שיוכל למצוא. מארק ניסה לעקוב אחר הנאמר. אד פנה למארק בשלב מסוים. "אני מתכוון לתבוע אותך כהוגן," אד אמר. "מה?" שאל מארק. "אני מתכוון לתבוע אותך כהוגן," חזר ואמר אד. אליסון פלטה שריקה. הם המשיכו לדבר על תביעות משפטיות. בלהט. הם עמדו לתבוע את יצרני הסירה, את חברת ההשכרה (הלקוח), את יצרני הרפסודה. הם עמדו לבקש טונות של כסף. "אם תתבעו אותי, לא תקבלו דבר." מארק אמר. בשלב הזה אד התחיל לדבר על המערכת המשפטית ועל איך מארק ייגרר בעל כורחו לתוך ההתדיינות המשפטית האינסופית, מואשם בכל אשר קרה. "כשתשוב לאמריקה," אמר אד, "אני חושב שעדיף שתצא משם." בלילה הזה מארק חש לבד במיוחד. מדוכא. אליסון ואד דיברו על התביעות המשפטיות במשך שעות. איכשהו זה נראה מאוד מוזר, מאוד סוריאליסטי. כמה ימים קודם לכן הם דיברו על הליכה משותפת לסופרמרקט לקנות אבטיחים. רק באותו יום הם דיברו על התאבדות. עכשיו הם מדברים על גרירתו לבית המשפט. איכשהו זה נראה עצוב מדי, כל כך... מאכזב. מארק ניסה להכריח את עצמו לישון בעוד אד ואליסון זוממים. מארק רצה לחלום. כשהוא חשב על זה עכשיו בראיה לאחור, כשהיכטה טבעה לפני שבוע, כל הסיטואציה נראתה לו מוכרת משהו. מארק חש עכשיו שהוא ראה את היכטה טובעת קודם לכן, ככל הנראה בחלום. אם כך, בודאי יש לו את היכולת לחלום את העתיד, הוא חשב. לכן הוא רצה לחלום עכשיו. מארק רצה לדעת, האם יחיה? האם ימות? הוא רצה לחלום את העתיד שוב. הוא רצה לדעת כיצד דברים יסתדרו. מה שמארק לא יכול היה לדעת, מה שהוא מעולם לא חלם עליו, זה שמשמר החופים סרק כבר אלפי מיילים בחיפוש נואש אחרי סימן חיים כלשהו. באותו הלילה החליטו המחפשים שהחיפוש עקר וחסר ערך להמשיך בו. בבוקר הבא הם יודיעו לחבריו של מארק בחברת "קומפס" שהגיע הזמן להיכנע ולהפסיק את החיפושים.