אבד "אני" מן הארץ
לא נעים לי להגיד "אבד חסיד מן הארץ", אבל זה מה שקורה בדיכאון שלי. ה"אני" החסיד שלי הסתלק, יצא לחופשה, למילואים, נעדר (המוצא הישר יבוא על שכרו).
נותר "אני" רגוז, מרוט עצבים, קצר פתיל, חסר סבלנות לבני אדם, לילדים, לבנים ולנכדה... בתוך גוף חלש ועייף, נפש תשושה, ותחושות סחרור כעין "צלילים של ברזלים" במוח.
"אני" חסר ריכוז, מבולבל, עצוב. זועם, מריר ומקטר, מקלל ושונא, פסימי ומלא רחמים עצמיים, צפוף ועסוק בעצמו, ומעצבן כל פקיד בחלד...
ולא רק שה"אני" הזה אינו נעים, אלא גם שהוא בכלל לא אני. אני נעדרת (המוצא הישר וכו'...). הסתתרה האהבה, ההבנה, המבט הרחב, שמחה, סיפוק, לב חם ואופטימיות.
בקיצור, הלכתי לאיבוד לעצמי. וככה זה כל החיים, הייתי משתנה מדי תקופה (אז לא קראו לזה בי-פולר אלא "ילדה איומה"), ואנשים כעסו עלי תמיד ולא ידעו שגם אני מבוהלת מכך שנעלמתי פתאום ובא משהו אחר. ואפילו מהדיסוננסים רחבי הקיצון שקיימים בעת ובעונה אחת באישיותי. ולקח המון שנים להבין מי אני, ומי לא אני, ואיך חיים עם הדיסוננס הרחב, ואיך לא להצטרף לאלו שכועסים עלי...
היום אני מבינה את עצמי, לא כועסת על עצמי, אני לא חושבת שטעיתי, אני שומרת על עצמי בדרך הכי נכונה שיש.
והבשורה הטובה - ההומור לא אבד לי (בין הקיטורים והעצבים).
הפסיכיאטרית מאוד לא אהבה מה שהיא ראתה בפגישתנו האחרונה, ורצתה מיד לזרוק לעזאזל את הכדור שנתנה לי. בסוף החלטנו לנסות תוספת תרופה (כי הכדור החדש טרי מידי מכדי לזרקו), ואם תוך חודש לא יחזור לי האני האמיתי - ייזרק כל הקוקטייל.
בינתיים הפסקתי לקבל הזמנות עבודה, כי אין לי שום מרווח בנפש לזה. אני צריכה "אשפוז יום" בבית, שזה חתולים, צמחים, אוכל, טיפול בחליי הגוף, דמעות, הרבה שינה וסודוקו.
ככה ייעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו
חיזוק, ביקורת, הארות, עידודים, טישיו (וגם טונה לחתולים) - יתקבלו בברכה מכולם.
לא נעים לי להגיד "אבד חסיד מן הארץ", אבל זה מה שקורה בדיכאון שלי. ה"אני" החסיד שלי הסתלק, יצא לחופשה, למילואים, נעדר (המוצא הישר יבוא על שכרו).
נותר "אני" רגוז, מרוט עצבים, קצר פתיל, חסר סבלנות לבני אדם, לילדים, לבנים ולנכדה... בתוך גוף חלש ועייף, נפש תשושה, ותחושות סחרור כעין "צלילים של ברזלים" במוח.
"אני" חסר ריכוז, מבולבל, עצוב. זועם, מריר ומקטר, מקלל ושונא, פסימי ומלא רחמים עצמיים, צפוף ועסוק בעצמו, ומעצבן כל פקיד בחלד...
ולא רק שה"אני" הזה אינו נעים, אלא גם שהוא בכלל לא אני. אני נעדרת (המוצא הישר וכו'...). הסתתרה האהבה, ההבנה, המבט הרחב, שמחה, סיפוק, לב חם ואופטימיות.
בקיצור, הלכתי לאיבוד לעצמי. וככה זה כל החיים, הייתי משתנה מדי תקופה (אז לא קראו לזה בי-פולר אלא "ילדה איומה"), ואנשים כעסו עלי תמיד ולא ידעו שגם אני מבוהלת מכך שנעלמתי פתאום ובא משהו אחר. ואפילו מהדיסוננסים רחבי הקיצון שקיימים בעת ובעונה אחת באישיותי. ולקח המון שנים להבין מי אני, ומי לא אני, ואיך חיים עם הדיסוננס הרחב, ואיך לא להצטרף לאלו שכועסים עלי...
היום אני מבינה את עצמי, לא כועסת על עצמי, אני לא חושבת שטעיתי, אני שומרת על עצמי בדרך הכי נכונה שיש.
והבשורה הטובה - ההומור לא אבד לי (בין הקיטורים והעצבים).
הפסיכיאטרית מאוד לא אהבה מה שהיא ראתה בפגישתנו האחרונה, ורצתה מיד לזרוק לעזאזל את הכדור שנתנה לי. בסוף החלטנו לנסות תוספת תרופה (כי הכדור החדש טרי מידי מכדי לזרקו), ואם תוך חודש לא יחזור לי האני האמיתי - ייזרק כל הקוקטייל.
בינתיים הפסקתי לקבל הזמנות עבודה, כי אין לי שום מרווח בנפש לזה. אני צריכה "אשפוז יום" בבית, שזה חתולים, צמחים, אוכל, טיפול בחליי הגוף, דמעות, הרבה שינה וסודוקו.
ככה ייעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו
חיזוק, ביקורת, הארות, עידודים, טישיו (וגם טונה לחתולים) - יתקבלו בברכה מכולם.
