אבדון

[moran.l]

אבדון

אבדון

רצון לכוד במעטפת שכלתנות זו האחרונה לא תיתן לו ל ה ת ב ... מפחדת. התשוקה עצורה ע``י כבלי ההיגיון ה צ ב ו ע מתפוגגת. מאוויי נפלו לרשת הנכון האינסופי והם משתוקקים לחורים בה. במלחמת הכוחות בי אף אחד לא ניצח ובכל זאת יש מפסיד - א נ י. נחלשתי. מאסתי במלחמות המוחקות את עצמי והאבסורד שבעניין הוא, שבעטיין כבר לא נותר בי כוח להרים דגל לבן. עצמי.

 

[Dovsha]

שאלה לי אלייך



חשבת פעם לפרסם את מה שאת כותבת? [אני יודעת שאת כותבת למגרה או שלא...] ואני יודעת שאת כותבת מתוך תוכך כאן ולא למטרת פרסום - אך אני מכירה גורמים שדרכם יהייה אפשר לעשות משהו עם כל היופי שאת כותבת...

 

[tairon]

אבדון זמני רק בכדי לצאת ממערבולת לדרך חדשה



אל תרימי דגל לבן לא הגיע הזמן כל חולשה נהפכת לחוזק אם רק תרצי אל תחששי אל תתני לפחד להשתלט החוזק הוא מבפנים כנסי פנימה מצאי אותו את המטמון הקרוי חוזק ושתמשי בו לצאת מאבדון אל דרך אחרת כי בדרך האחרת שם האושר כי בסוף כל מנהרה ישנו האור ובסוף כל מלחמה בא השלום עדין לא הפסדת למרות שלעיתים זה מרגיש ככה מורןl לך עם המון אהבה

 

[א ל י נ ו ר]

איפה שהוא בעולם.



אני כ``כ מסכימה עם מה שמורן כתבה, זו מלחמת עולם אינסופית השכל והרגש, וגם לי לפעמים נמאס לנטרל את הרגש ולתת לשכל להנחות ולהוביל. אבל אלו הם החיים, הרי בשביל זה אנו בנ``א ולא חיות הפועלות עפ``י אינסטיקטים. ולפעמים האור בקצה המנהרה הוא סה``כ פנס המשאית הדורסת ממול. אבל מורן, כשאת חושבת על השקיעה תזכרי שאם השמש לא תשקע היא לעולם לא תשוב לזרוח, וכשאת מביטה בחשיכה תזכרי שרק כך ניתן לראות את הכוכבים, וכשאת רואה את הירידה תזכרי שכל ירידה היא עלייה תלוי בזווית הראייה, וכשאת חושבת על כך שלכל דבר טוב בעולם יש סוף זכרי שגם לכל דבר רע סוף, כן, בחיים גאות ושפל כמי ימים. ומסתבר שאיפה שהוא בעולם קיימת נקודת איזון בין הרע לטוב , הן במישור הגלובלי והן במישור האישי אצל כל אחד. איני יודעת מהו המדד, ובכלל החיים האלו הם משוואה עם המון נעלמים וללא אף נוסחא , אבל כך אומרת ההסתברות.

 

[מורני !]

ממי... את מאמינה בדברייך?



תזכרי את הדברים האלו את... כשאת מתעוררת באמצע הלילה בגלל הכאב המוחשי של הנגיעה... נקודות איזון בין טוב ורע... תזכרי את זה... אלו מילותייך שלך.

 

[קרני]

באשר אבדנו אבדנו?!?



לא ממש... לפעמים נגמרות האנרגיות לפעמים הפחד אוחז ולא נותן מנוח, ולא נותן למאוויים הכי טבעיים שלנו לזרום אל תוך הים הזה שטאי וכולם מדברים עליו. ואפילו בים לפעמים מרימים דגלים... אבל אחר כך גם מורידים אותם, עונות שחולפות להן... נראה כי הים אין סופי, והעונות מתחלפות להן וחוזר חלילה, ורק החיים שלנו לא ממחזרים עצמם, רק אנחנו חיים פעם אחת... ואני שואלת, אם אנחנו חיים פעם אחת, למה אנחנו כל כך מפחדים?!? למה אנחנו נלחמים? מפסידים? למה אנחנו מרשים לעצמנו אבדון עצמי? תני לעונה לחלוף, תחיי אותה תחכי לעונה הבאה ותחיי גם אותה... תחיי! שולחת לך טונה של אנרגיה וחיוכים שלך אני