רסיסים של אושר
New member
אבא....
בכל פעם שאני פוגשת את האחים שלי אני נזכרת בך ובמשאלתך. תמיד הדגשת בפניי כמה חשובה לך המשפחה. עד כמה המשפחה היא בראש ובראשונה לפני כולם. אני זוכרת שפעם אפילו נזפת קשות באחי הבכור על כך שהעז להרים את ידו עלי. זו היתה הפעם האחרונה שהוא עשה זאת ואני לא מתפלאה. שאתה תטיף? בשבוע הנוראי בו סיימת את חייך בבית החולים חזרת על כך כמו מנטרה. בלילות הארוכים בהם ישבתי על יד מיטתך חזרת שוב ושוב ושוב על בקשתך - תישארו ביחד. שהמשפחה לא תתפרק. בצער רב אני אפילו זוכרת את אותו לילה זוועתי בו לראשונה הזית. ספק חלמת ספק היית בהכרה. אבל החלום הנורא הזה שחווית לא הפסקת לדבר עליו. רק שהמשפחה לא תתפרק. ובאמת אבא אני משתדלת כל כך. אבל זה לא הולך. אני מרגישה בצד. מרוחקת. לא שייכת. מחוץ למעגל. אולי זה בגלל המרחק? אולי זה בגלל שאני בחורה נשואה והם בחורים רווקים? אני לא יודעת לאמר אבל זה כואב לי כל כך. לא רק בגלל שזו צוואתך הלא כתובה. בגלל שאלו האחים שלי. אני מאוד אוהבת אותם. ובכל זאת אבא... אני לא מרגישה שייכת. הלכתי לבית שלך אתמול לבקר את אישתך. ושניהם היו שם. וניסיתי לשוחח וזה לא כל כך הצליח. מאולץ שכזה. אתה החוט המקשר חסר לי כל כך. הסיפורים שלך, הצחוק שלך. אתה הוא זה שקישר בין כולם ועכשיו אינך כאן . הם לא משוחחים איתי עלייך. אף פעם. גם אישתך כמעט והפסיקה לדבר עלייך. היא ישבה בחצר עם מעין הנכדה שלך ודיברה איתה עלייך. אני חושבת שהיא נהנית לשמוע את מעין שוב ושוב חוזרת על כך שאתה בשמיים שומר עלינו. ואילו אני? מה אני? לא שייכת. ישבתי חצי שעה בקושי רב וברחתי. מה אני אעשה אבא? בכל החגים בשנה וחצי האחרונה הלכתי לאחיך. בילינו ביחד את החגים כמשפחה. אבל לעזאזל אני מרגישה לא שייכת שאתה לא שם ! אפילו עם אחי הבכור שהוא אחי הביולוגי הקשר רופף. מדי פעם יש לנו את השיחות טלפון הארוכות שלנו וזהו זה. למעט זה כלום. מדווחים אחד לשני מה חדש במין לקוניות שכזו וזה הכל. אני רוצה יותר וזה לא הולך. להם יש את העולם שלהם המשותף להם ואילו לי אין. ואין לי גם אותך. תמיד הם קינאו בי שיש לי אותך. שיש לי את הקשר המיוחד הזה איתך. שיכולתי לשבת איתך שעות להתייעץ, להקשיב, לחלוק ואילו הם פחות ממני. ועכשיו אין לי אותך. ואני מרגישה שאני גם מאבדת אותם. רע לי עם זה. אני מתגעגעת אלייך אבא.
בכל פעם שאני פוגשת את האחים שלי אני נזכרת בך ובמשאלתך. תמיד הדגשת בפניי כמה חשובה לך המשפחה. עד כמה המשפחה היא בראש ובראשונה לפני כולם. אני זוכרת שפעם אפילו נזפת קשות באחי הבכור על כך שהעז להרים את ידו עלי. זו היתה הפעם האחרונה שהוא עשה זאת ואני לא מתפלאה. שאתה תטיף? בשבוע הנוראי בו סיימת את חייך בבית החולים חזרת על כך כמו מנטרה. בלילות הארוכים בהם ישבתי על יד מיטתך חזרת שוב ושוב ושוב על בקשתך - תישארו ביחד. שהמשפחה לא תתפרק. בצער רב אני אפילו זוכרת את אותו לילה זוועתי בו לראשונה הזית. ספק חלמת ספק היית בהכרה. אבל החלום הנורא הזה שחווית לא הפסקת לדבר עליו. רק שהמשפחה לא תתפרק. ובאמת אבא אני משתדלת כל כך. אבל זה לא הולך. אני מרגישה בצד. מרוחקת. לא שייכת. מחוץ למעגל. אולי זה בגלל המרחק? אולי זה בגלל שאני בחורה נשואה והם בחורים רווקים? אני לא יודעת לאמר אבל זה כואב לי כל כך. לא רק בגלל שזו צוואתך הלא כתובה. בגלל שאלו האחים שלי. אני מאוד אוהבת אותם. ובכל זאת אבא... אני לא מרגישה שייכת. הלכתי לבית שלך אתמול לבקר את אישתך. ושניהם היו שם. וניסיתי לשוחח וזה לא כל כך הצליח. מאולץ שכזה. אתה החוט המקשר חסר לי כל כך. הסיפורים שלך, הצחוק שלך. אתה הוא זה שקישר בין כולם ועכשיו אינך כאן . הם לא משוחחים איתי עלייך. אף פעם. גם אישתך כמעט והפסיקה לדבר עלייך. היא ישבה בחצר עם מעין הנכדה שלך ודיברה איתה עלייך. אני חושבת שהיא נהנית לשמוע את מעין שוב ושוב חוזרת על כך שאתה בשמיים שומר עלינו. ואילו אני? מה אני? לא שייכת. ישבתי חצי שעה בקושי רב וברחתי. מה אני אעשה אבא? בכל החגים בשנה וחצי האחרונה הלכתי לאחיך. בילינו ביחד את החגים כמשפחה. אבל לעזאזל אני מרגישה לא שייכת שאתה לא שם ! אפילו עם אחי הבכור שהוא אחי הביולוגי הקשר רופף. מדי פעם יש לנו את השיחות טלפון הארוכות שלנו וזהו זה. למעט זה כלום. מדווחים אחד לשני מה חדש במין לקוניות שכזו וזה הכל. אני רוצה יותר וזה לא הולך. להם יש את העולם שלהם המשותף להם ואילו לי אין. ואין לי גם אותך. תמיד הם קינאו בי שיש לי אותך. שיש לי את הקשר המיוחד הזה איתך. שיכולתי לשבת איתך שעות להתייעץ, להקשיב, לחלוק ואילו הם פחות ממני. ועכשיו אין לי אותך. ואני מרגישה שאני גם מאבדת אותם. רע לי עם זה. אני מתגעגעת אלייך אבא.