אולי לא מחדשת
אחרי כל התגובות אבל בכל זאת, ממקום הרבה יותר בוגר - ברור לי לגמרי מניין זה בא, את נשמעת אפילו גאה בכך שהחבר שלך "שומר" עליך, אולי יש לך הרגשה שההורים שלך מוותרים לך יותר מדי, כי להם כל כל כך אכפת ממך והנה מגיע החבר שלך שתופס את מקום האב - הוא מציב לך גבולות, כי לו הרבה יותר אכפת. את אומרת לו "אתה לא אבא שלי" אבל בעצם מרוצה מזה שהוא משגיח עליך, ששומר עליך, כמו שאבא שלך אולי היה אמור לעשות בעיניך. אבל, מה באמת דעתך על כך, שהחבר שלך אומר לך, שבין הסיגריות לבינך הוא בוחר בסיגריות (מה שמדליק עוד נורת אזהרה - בגיל כזה כבר מעדיף את הסיגריות על פני האהובה!) - כי לא לא יגידו מה לעשות. זה נראה לך מתאים??? אם באמת הוא היה על תקן של אבא, הרי היה בוחר בך קודם כל ומעל לכל. ואם זה ממקום של "לי לא יגידו מה לעשות" ולך זה נראה מין גברי כזה - אז איך זה שאפילו דבר כזה חשוב את לא יכולה לבקש ממנו - להעדיף אותך, בעוד הוא מכתיב לך כל דבר ודבר? את לא מרגישה שזה לא גברי, אלא משתלט ומשפיל? גבר אמיתי לעולם לא יאמר דבר כזה! אז אני לא אהיה כל כך קיצונית ואגיד לך לזרוק אותו, כי ברור שאת לא תקבלי את זה. הרי מה שאת מקבלת זה רק מה שהוא אומר לך, אני פשוט מציעה לך לחשוב בהגיון ונראה לי שאת נערה הגיונית - האם הוא באמת אוהב אותך? נאמנות, כפי שציינת, היא חשובה, אבל נאמנות למה? לשתלטנות? לרודנות? כבר בגילך הצעיר? בסופו של דבר את תשארי איתו כי את פוחדת ממנו? אני מציעה לך להתמרד, לומר לו בצורה שאינה משתמעת לשני פנים שזה לא מתאים לך ואף אחד לא אומר לך מה לעשות חוץ מהורייך, לפעמים המורים. אם הם סומכים עליך ויודעים שאת בוגרת דייך כדי להחליט על חייך, ברור שממנו את לא אמורה לקבל הוראות. אם זה לא מתאים לו, תראי לו איפה הדלת. ותתעקשי על זה. בגילך מספיק לך אבא אחד ואבא שלך נראה הרבה יותר מתאים.