אבא דועך

[אור העצובה]

אבא דועך

אתמול שחררתי את אבא שלי , אלמן פחות מששה חודשים מבית חולים. לא סרטן, לא אבחנה מזעזעת כלשהיא אבל נכנס לבי"ח הולך לאט בעזרת מקל (בן 78 ניצול שואה) ועכשיו אבחנה של גאוט - שיגרון שוחרר עם קטטר קבוע, מחותל, מרותק למיטה, קומה שנייה על עמודים . כמו כלא. מקבל תרופות שספק יחזירו אותו לעמוד על הרגליים במובן המילולי הפשוט כי עכשיו לא מסוגל כך שכל פעולה יום יומית כמו רחצה היא לא אפשרית וכרוכה במאמץ פיזי רב שאפילו המטפלת שלו בקושי יכולה לבצע. ואני - מבועתת. המוח צלול וחד כתער כמו שהיה כל השנים. החכם באדם. איזו קללה. כמה מכוערת הזקנה. מבקש למות להצטרף לאמא אבל מצד שני רואים את הפחד הטבעי. מיואש ומדוכא. לא מוצאת לי מקום. שלושה שבועות בקרתי אותו שלוש פעמים ביום בין הילדים, העבודה, החיים, הכל. אני מותשת. לא מרגישה חג. לא רוצה חג. לא רוצה כלום. לא מעניין אותי יותר. ואהבתי את פסח. עם אמא. בלעדיה לא רוצה. אפילו לא לשמור. פשוט לשבור את הכלים. אין אמא אין אבא אין לי אף אחד. יש לי שלושה ילדים מדהימים שנראה שקצת נמאס להם מהיעדר אם בגלל כל המחלות והזקנה ולפעמים אני מדמיינת את החיים שאחרי מותו- מה יהיה? בלי הורים? תמיד ידעתי שאבא חולה וימות אבל לרגע לא חשבתי שאמא לא תהיה שם. חשבתי שאני אנחם אותה ואהיה אתה אבל לאלוהים דרכים משלו כנראה. אז זהו- רק שיתפתי אתכן במה שעבר עלי בשבועות האלה. יש סיכוי שאחזור פעם להיות שמחה? באמת שמחה?

 

[mykal]

כמה עצוב.

ובכל זאת עלינו לחפש את נקודות האור. גם אם נראה
שהכל חשוך.
נסי להקדיש לאבא קצת יותר זמן, לשוחח איתו,
לשמוע דיעות בכל מיני נושאים.
להשמיע להראות לו את איתו, זה יוסיף לו וישאיר לך הרבה זכרון טוב.

ואחרי הכל--כן את תהיי שמחה, לעולם לא כמו קודם,
כי אנחנו מתבגרות משתנות ורואות שהחיים יותר ויותר מורכבים.
אבל בכל שלב שילדיך יתקדמו ויצליחו, ויתחתנו, ותהיי סבתא--את בהחלט תשמחי.
בתקופות קשות --קשה לנו. מזדהה איתך, ומאחלת לנו שיבואו ימי רוגע ונחת.

 

[אור העצובה]

תודה MYKAL

המילים האיטיליגנטיות והמעודנות מצליחות לעודד ולחדור. אני שואלת את עצמי איך זה שהמכנה המשותף לכל האנונימיות שכאן הם הרגישות, האינטיליגנציה והכתיבה הרהוטה שהן לט ממש המדגם המייצג של אורחי הרשת. ואיך זה שכל כך הרבה שאבדו אם הגיעו לכאן? האם הקשר חוצה את גבולות האנונימיות? שיחות טלפון? מיילים? האם יש כאן היכרויות אישיות רק בעקבות מפגשים? האם הקשרים האלה שורדים? סתם הגיגים ובכל זאת... מסקרן. אז שוב תודה על כל תגובה.

 

[shira323]

איתך בכאב...

אין ספק שהמראות הללו קשים מנשוא, לראות את ההורים שלנו דועכים..
מדובר בכאב הלב הכי גדול שקיים, לאלוהים באמת דרכים משלו, עם זה אין ויכוח, לצערנו לעולם לא נבין...
החיים משתנים עם מות אחד ההורים, השמחות משתנות, עצבות נלוות לכל מעשינו מעתה.
את שואלת אם יש סיכוי שתחזרי להיות שמחה, באמת שמחה.
אני מאמינה שכן יקירה, אני מאמינה גם שהשמחה תהיה שונה במקצת, אולי "כבדה" יותר.
אין לי ספק כי ימים טובים יגיעו, הרגעים החשוכים ביותר מגיעים הרי ממש לפני עלות השחר

מחבקת אותך מרחוק (בתקווה שתגיעי למפגש ואז חיבוק אמיתי וחזק...)
שירי

 

[אור העצובה]

תודה SHIRA

על הכל. על התמיכה העידוד ההבנה הרגישות . תודה כל כך

 

[אשבל1]

אור היקרה

אמנם מעולם לא חוויתי טיפול בהורה מבוגר בגיל השלישי, אבל אני בהחלט יכולה לתאר לעצמי כמה היפוך התפקידים שנוצר קשה לך כאשר פתאום את הופכת לאחראית על הטיפול באביך, בנוסף על הטיפול בילדייך, תמרונים עם העבודה, והעומס הרגשי והפיזי קשים.

את מספרת שאביך צלול ולכן אולי אפשר לארגן לו מתנדב שיבקר אותו וישוחח עמו, אני יודעת שביטוח לאומי מארגן שרות כזה, יש כאן קישור לאתר שלהם, תבדקי, אולי תוכלי גם את להעזר בהם

http://www.btl.gov.il/benefits/counseling_for_the_elderly/Pages/default.aspx

בעניין השימחה, אני בטוחה שתמצאי אותה בהמשך, יש במקביל הרבה דברים שמחים ומשמחים בחייך, וכן, מותר לך לראות אותם ולשמוח בהם ואיתם, ואם העצב והכאב נמצאים שם במקביל זה רק טבעי,

, שיהיה לך חג שמח עם בעלך והילדים ושאר המשפחה.

 

[אשבל1]

מוסיפה קישורים

עם מידע שיכול לעזור לכם:

http://www.kolzchut.org.il/he/זיקנה_והזדקנות

http://www.kolzchut.org.il/he/זכויות_ניצולי_שואה

http://www.elah.org.il/content.php?id=5

 

[אור העצובה]

קישורים

תודה אשבל!!! אני אמנם מסודרת בנושא אבל יכול להתאים לכולם. לצערי זה יותר יפה בברושורים מאשר במציאות כי בסופו של יום הבדידות נשארת אבל יותר טוב מכלום.

מודה לך על ההתייחסות- תמיד

 

[אשבל1]

 

[עדיהר1]

לאור העצובה - איתך

כל מה שאני יכולה זה לכתוב שאני איתך. מבינה לגמרי לגמרי את ההתמוטטות שמלווה כל הזמן בייאוש שאת לא יכולה לשנות ולהיטיב, כי אביך מתעקש להשאר בקומה הלא נגישה. כבר טעיתי באיזושהי הזדמנות קודמת והתחלתי לכתוב לך בתגובה עם כביכול מלוא הידע שלי בטיפול בחולים סיעודיים, חשבתי שאני מי יודע מה בקיאה בכל הרזים והפיתולים. הסתבר אז שאת מכירה הכל, והצרות גדולות מאוד.
במקרה של הוריי - בכל זאת אני חוזרת אל הוריי - היו אלה משברי הבריאות שהכריחו אותם להסכים לשינויים. משברי בריאות של אשפוזים קשים, שאחריהם היה ברור שהכל השתנה, הכל אחר, ההתעקשות בלתי אפשרית, וכו'.
טוב כל זה לא עוזר לך.
אני רק מאחלת לך ש"תהיי חזקה" - הקלישאה האמיתית הזאת.
שלך - עדיה