ההשתתפות בשיח הביטחוני
את חופשת הסמסטר ביליתי בקריאה של כמה מחקרים על צבא לצורך המ.א. אחד המחקרים הוא סקירה של הכשרת הקצינים בבריטניה, תוך בחינת התוכן המוקנה להם, רקעם החברתי, ו"המוצר המוגמר" היוצא ממוסדות ההכשרה. הדבר המפתיע לכאורה במחקר הוא שהוא בוצע על ידי... אישה. מפתיע משום שבהקדמה לספר שנכתבה ע"י קצין בריטי בכיר המוכר לקוראי כתבי העת הצבאיים הוא מציין, שמי שחושב שמפתיע הדבר שאישה מבקרת את המערכת הצבאית, לא מכיר את החוקרת. במסגרת קריאת המבוא שלי על צבא וחברה בישראל נתקלתי אף בחוקרת ישראלית שכתיבתה ביקורתית על זיקות הגומלין בין הצבא והחברה בישראל, ד"ר שרה הלמן. אלא שהזווית ממנה היא בוחנת את הנושא היא דרך מחקר על תנועות המחאה הישראליות. לאור הטענות המושמעות חזור והשמע שהשיח הביטחוני הישראלי סגור בפני נשים, ערבים, וגברים שלא שירתו בצבא (לא כולל שמעון פרס), עולה ממחקרים אלה אפיק שנעדר מהשיח בישראל- המחקר האקדמי. התבוננות ביקורתית על מוסדות הנהנים מיוקרה חברתית רבה, אשר נעשית באמצעות האפיק הלגיטימי של "אקדמיה" מאפשרת לקבל "אשראי" חברתי להרחבת גבולות הדיון הביטחוני (ואולי גם סוגי שיח אחרים כדוגמת השיח הכלכלי. מעטים בארץ הכלכלנים אשר חורגים מהקו הליברלי- יזכרו לטובה פרופ' אריה ארנון מבן- גוריון, אוריאל רובינשטיין מתל- אביב וד"ר לינדה עפרוני). השונה בין המחקר על הקצונה הבריטית (שנעשה על ידי חוקרת ניו- זילנדית העובדת במוסד מחקר למחקרי הגנה באוסטרליה, כלומר אפילו לא ע"י חוקרת בריטית) לעומת מחקריה של ד"ר שרה הלמן, הוא שבעוד שבבריטניה ניתן לבחון את הצבא ישירות בישראל הביקורת היא עקיפה- היסטורית כדוגמת ספרו של ד"ר אורי בן אליעזר "דרך הכוונת- היווצרותו של המיליטריזם הישראלי) או דרך בחינת תנועות מחאה
את חופשת הסמסטר ביליתי בקריאה של כמה מחקרים על צבא לצורך המ.א. אחד המחקרים הוא סקירה של הכשרת הקצינים בבריטניה, תוך בחינת התוכן המוקנה להם, רקעם החברתי, ו"המוצר המוגמר" היוצא ממוסדות ההכשרה. הדבר המפתיע לכאורה במחקר הוא שהוא בוצע על ידי... אישה. מפתיע משום שבהקדמה לספר שנכתבה ע"י קצין בריטי בכיר המוכר לקוראי כתבי העת הצבאיים הוא מציין, שמי שחושב שמפתיע הדבר שאישה מבקרת את המערכת הצבאית, לא מכיר את החוקרת. במסגרת קריאת המבוא שלי על צבא וחברה בישראל נתקלתי אף בחוקרת ישראלית שכתיבתה ביקורתית על זיקות הגומלין בין הצבא והחברה בישראל, ד"ר שרה הלמן. אלא שהזווית ממנה היא בוחנת את הנושא היא דרך מחקר על תנועות המחאה הישראליות. לאור הטענות המושמעות חזור והשמע שהשיח הביטחוני הישראלי סגור בפני נשים, ערבים, וגברים שלא שירתו בצבא (לא כולל שמעון פרס), עולה ממחקרים אלה אפיק שנעדר מהשיח בישראל- המחקר האקדמי. התבוננות ביקורתית על מוסדות הנהנים מיוקרה חברתית רבה, אשר נעשית באמצעות האפיק הלגיטימי של "אקדמיה" מאפשרת לקבל "אשראי" חברתי להרחבת גבולות הדיון הביטחוני (ואולי גם סוגי שיח אחרים כדוגמת השיח הכלכלי. מעטים בארץ הכלכלנים אשר חורגים מהקו הליברלי- יזכרו לטובה פרופ' אריה ארנון מבן- גוריון, אוריאל רובינשטיין מתל- אביב וד"ר לינדה עפרוני). השונה בין המחקר על הקצונה הבריטית (שנעשה על ידי חוקרת ניו- זילנדית העובדת במוסד מחקר למחקרי הגנה באוסטרליה, כלומר אפילו לא ע"י חוקרת בריטית) לעומת מחקריה של ד"ר שרה הלמן, הוא שבעוד שבבריטניה ניתן לבחון את הצבא ישירות בישראל הביקורת היא עקיפה- היסטורית כדוגמת ספרו של ד"ר אורי בן אליעזר "דרך הכוונת- היווצרותו של המיליטריזם הישראלי) או דרך בחינת תנועות מחאה