למה אסור לאכול ארנבים?

למה אסור לאכול ארנבים?

סיפור קצר שכתבתי, תהיו עדינים למה אסור לאכול ארנבים ================= היום אני יודע שאסור לאכול ארנבים. לא בגלל הטעם, חס וחלילה, אלא בגלל שיום אחד הם יתנקמו בך. אולי לא הארנבים שאכלת, כי מטבע הדברים ארנב שנאכל לא יכול לנקום בך, אבל כידוע לכולם, גם לארנבים יש משפחות. גם לארנבים יש חברים, ונקמת ארנב קטן עוד לא ברא השטן. אני לא זוכר בדיוק מתי אכלתי את הארנב הראשון שלי. אני רק זוכר שירד גשם באותו יום וחיכיתי שאבא שלי יבוא לאסוף אותי מהבית ספר, וכשהוא הגיע כבר טרפתי לי שניים מתוך שלושת הארנבים מפינת החי. אבא שלי לא אמר כלום. הוא רק הוציא מטפחת מכיסו הימני וניקה את הדם מהפנים שלי. את הארנב הבא שאכלתי כבר צדתי בטבע, אם אפשר לקרוא לזה כך. זה היה במהלך הטיול השנתי באותה שנה. באותו טיול נסענו לחמת גדר. אתם בוודאי שואלים את עצמכם, חמת גדר? אבל אין ארנבים בחמת גדר. ובכן, אתם צודקים למחצה, היום בהחלט אין ארנבים בחמת גדר, אבל פעם ליד בריכת התנינים, עמדה לה חוות ארנבים לתפארת מדינת ישראל. לצערי, ולצער רבים אחרים היא כבר לא נמצאת שם, כי אחרי ששכנעתי את חבריי לכתה ש"לאכול ארנב זה מצויין" ו "אם תאכל ארנב תהיה כמו ספיידרמן", התנינים כבר לא עניינו אותנו. כל מה שעניין אותנו היה לבלוס כמה שיותר ארנבים. ארנבים חיים, ארנבים מתים, ארנבים חולים,ארנבים פצועים, זה לא משנה. ארנב הוא ארנב ואנחנו אכלנו את כולם, זה לפחות מה שחשבנו. החברים שלי מהבית ספר מתים היום, אבל אני לא יכול להאשים את עצמי. הרי באותו זמן, לא יכולתי לדעת שאותו ארנב ארור התחבא בפינה. הרי לא יכולתי לדעת שלארנבים יש זיכרון מצויין ובטח שלא יכולתי לדעת מה יקרה בהמשך. אני בטוח שגם החברים שלי לא יאשימו אותי. הם כבר לא מסוגלים לעשות זאת. היום, כשאני מסתכל בעיניהם הקטנות והאדומות, אני לא יכול שלא להרגיש צער על מה שעשיתי, על מה שעוללתי לבני מינם. טוב, אולי לא צער, הייתי קורא לזה חרטה. חרטה על כך שנתתי למנוולים הקטנים האלה לתפוס אותי. על כך שלא נזהרתי יותר ובמיוחד על כך שלא חיפשתי טוב יותר אחר ארנבים חיים בחמת גדר. החרא הקטן ההוא, מחמת גדר, עקב אחריי הביתה באותו יום, כך אני מניח לפחות. בשנים הבאות, חבריי כורסמו למוות בשנתם, אך לא ייחסתי לכך חשיבות. הלוואי שהיה זה גם גורלי. מוות שכזה עדיף בהרבה על מה שמצפה לי כעת, כשאני עומד עירום על הבמה. חבל מחוספס לצווארי ואלפי ארנבים מריעים כשהתליין עולה על הבמה. הוא מסתכל עלי ומחייך, או שאולי הוא חושף שיניים? הוא ניגש לידית קטנה על הבמה... לא, חכה! אל תזיז אותה, אני צריך ללכת לשירו...

ואם אני כבר כאן... "הילד שרצה מוחמד"

עוד סיפור קצר... הילד שרצה מוחמד ============= הכל התחיל כשאבא של דורי חזר מפקיסטן. הייתה זו שעת לילה מאוחרת ואורות המכונית של אביו העירו אותו משנתו כשעצרה ליד הבית. "אבא הביא את מוחמד!" קרא דורי ורץ החוצה. "מוחמד! בוא אליי! מוחמד... בוא..." קרא דורי, "אבא, איפה מוחמד?" "כבר לא אומרים שלום בבית הזה? שאל אבא. "לא. איפה מוחמד?" "קשור לגג." נאנח אבא והוציא את המזוודה מתא המטען. "איפה? יש שם איזה פוני וזהו. " "זה מה שהבאתי לך. לך לישון, נדבר בבוקר." בוקר בא ודורי קיווה שהיה זה רק חלום בלהות. כבר שנים שהוא חולם על מוחמד, ומאז שאביו נסע לפקיסטן, הוא דיבר מוחמד, אכל מוחמד, שתה מוחמד ואפילו עשה פיפי מוחמד. הוא ידע שיקראו לו מוחמד. זה חייב היה להיות השם שלו, כי הרי אין שם מתאים יותר. הוא ירד במדרגות וניגש אל האוטו של אבא. על הגג היה קשור מוחמד. מוחמד הביט עליו בעיניו הגדולות ונהם. דורי מצידו, חזר הביתה ופלט צווחה. "אבא! זה לא מוחמד!" "דורי, אני מצטער, זה מה שהיה להם. ואתה כן יכול לקרוא לו מוחמד." "אני לא רוצה אותו!" דורי שנא את הפוני שלו. לא שהפוני שלו עשה לו משהו רע, אבל דורי פשוט רצה גמל. גמל הוא חיה הרבה יותר מגניבה מסתם פוני. חוץ מזה, מוחמד זה לא שם טוב לפוני. צביקה כן, מוחמד לא. זה עד כדי כך פשוט. למה אבא לא יכול להבין את זה? "אין בעיה..." סינן דורי, "אם מוחמד לא יבוא אלי, אני אבוא אל מוחמד." "אבא, אני יכול לשחק באקדח שלך?" "כן, רק תחזיר אותו למקום כשתסיים." אמר אבא. דורי רץ אל המגירה שבה שמר אביו את האקדח, מצא אותו, טען אותו וירד בחזרה אל הרכב. מוחמד חיכה לו ליד הרכב, אבא כבר שיחרר אותו ונתן לו משהו לאכול. "בוא, מוחמד. הולכים." אמר והוליך את מוחמד במורד הרחוב. שעת ערב הגיעה ודורי שב הביתה וחיוך על פניו. "אבא, תראה מה יש לי!" "דורי, מה עשית?" אמר אבא כשראה את כתמי הדם על בגדיו של דורי. "יש לי גמל. זה מוחמד, לא הזבל שאתה הבאת לי." גמל אצילי הביט עליהם מלמעלה והעלה גירה להנאתו. "מה עשית?" זעק אביו, "איפה הפוני? ולמה הבגדים שלך מטונפים מדם?" "לקחתי את הפוני הזה והלכתי אל מוחמד הבדואי שגר במורד הרחוב." "מוחמד הירקן?" "כן, ואז הצעתי לו את הפוני הזה במקום הגמל שלו." "יפה, אז החלפת את הפוני בגמל. יפה מאד, אתה איש עסקים ממולח." אמר אבא. "אבל הוא לא הסכים, אז יריתי לו בברכיים ולקחתי לו את הגמל בכל זאת." אמר דורי. "עכשיו, אם תסלח לי, אני צריך למצוא למוחמד מקום לישון. לילה טוב, אבא."

איפה המד"ב?

יש כאן ילד פסיכי, כן, וזה אפילו קצת מצחיק [למרות שאני לא בטוחה שכל הבדיחות כאן מוצאות חן בעיני]; אבל זה לא ז'אנר.

זה באותו הז'אנר

כשאומרים באנגלית "הז'אנר" מתכוונים למדע בדיוני, פנטזיה, ואימה (horror) הסיפורים הקצרצרים פה שייכים לאימה.

אימה

למרות שאני לא סובלת אימה, ואני ידועה בחוסר הסבלנות שלי לקריאת דברים שלא ארוכים ומבטיחים לי חווית קריאה אינסופית, נהניתי מהסיפור הראשון וקראתי אותו עד הסוף, ולא שהבנתי הרבה ממנו. בכלל, אני שואלת, רוב האנשים אוהבים בסיפור את הרגש, הרומן, את הדמויות, לא העלילה עצמה? נכון?אז יש אנשים שנהנים למשל מסטיפן קינג. כן, קראתי אותו, ורציתי למות, עם כל הפירוט הזה, ואם כבר יש דמות שאתה אוהב, הורגים אותה. זה נורא. מישהו קרא את הספרים של רוובין הוב באנגלית, (טרילוגייה השנייה של שליחות הליצן והאיש הזהוב, שכחתי תשם) אני רוצה לדעת אם הסוף טוב. כי אם הוא רע, (ופיץ האומלל ניהיה אומלל עוד יותר) אני עוזבת את הסדרה כאן ועכשיו. בכלל, הליצן הוא אישה, או הומו? פיץ אוהב אותו, נכון?

שאלות הוב לפורום השכן...

רוצה לדעת ? תשאלי בפורום השכן, פורום מדע בדיוני ופנטזיה. ומה יהיה שם לקרוא אם פיץ לא יהיה אומלל?

את כל שאר הדמויות

שגם כן אומללות נורא.

חח, זה נכון

אבל אני אוהבת אותם, הם אומללים בבצורה כל כך חמודה.

ילד פסיכי?

לא הבנתי איפה יש ילד פסיכי. בדיחות? אני לא חשתי בשום בדיחה. אולי חוש ההומור שלי קצת חלוד. מזמן מישו זרק לי הערה בנוגע לזה. אבל, הכתיבה ממש זרמה, אני לפחות אהבתי לקרוא. אם זה היה נמרח בטיפה יותר, הייתי עוצרת, כי זה באמת ללא הפואנטה, שלפחות אני מחבבת. אבל אולי בז'אנר אחר זה נחשב משו ממש טוב. ועכשיו משו אחר בכלל- אני רוצה לגרום לקוראים שיאוהבו את הדרקונים שלי.(בסיפור שלי דרקונים הם די עיקריים, לא בצורה דראסטית) קשה לי עם זה, יכול לייעץ לי? בכלל, אני מפחדת להביא ככה בפורום דברים שאני כותבת, יש אפשרות לדיון והכוונה יותר אישיים?(למשל, קטע מתוך הסיפור, שנתקע, או המלצות בנוגע לפתיחה מתאימה וכו')

בואי תפתחי על זה שרשור חדש

על איך להפוך דמויות רעות/שנואות לאהובות. אני חושבת אנשים ישמחו להגיד דברים בעניין.

כן, ואיפה הז'אנר פה?

גם אם אתה מתעקש לכלול את הסיפור בסוגה המורחבת ביחד עם אימה, זה לא ממש עושה את זה. זה מתחיל כסיפור משעשע אבל משתעמם ומסיים בתרועת "אז מה?" גדולה. בעיות גדולות אני לא ממש רואה אבל ההצעה השלי היא למצוא רעיון יותר טוב ולכתוב יותר ארוך.

חמוד!

את האמת, לזמן מה חשבתי שהדמות היא אדם זאב ונשי ארנב נוקמים בו... זה לא אימה, זה לא ממש ז'אנר. לפי דעתי זה חמוד, וכתוב היטב אבל סיפורים אלו הם דוגמה טוה למה שנקרא "סיפור בדיחה" אין בהם עלילה או מסר, הם מספרים בדיחה קצרה זה כל מה שיש בהם. יש לסיפורים כאלו מקום, אבל רוב האנשים ישמחו לקרוא משהו עם מעט יותר בשר. (לא שסיפור בדיחה פעם ב יזיק למישהו)

על שלושת הסיפורים שלך:

הארנבים: זה חמוד והכל... אבל מה שהכי הפריע לי זה שבנקל אפשר היה להחליף ארנבים בגורי כלבים או בחמוסים. נראה כי ההחלטות בסיפור נלקחו כלאחר יד, ובעצם, לא נשאר לי כלום אחרי שסיימתי לקרוא ולחייך. אבל זה לחלוטין לגיטימי להתאוורר מדי פעם עם קטע כזה בנוגע ל"ילד שרצה מוחמד"... לא כל כך התחברתי. שוב, היה נדמה לי שזה לא בא משום מקום ולא הולך לשום מקום. בשני הקטעים, יש לציין, הכתיבה היא מאוד חיננית וזורמת לטעמי. גם הסיפור עם העו"ד כתוב טוב ואותו יותר אהבתי. הוא שייך לז'אנר של סיפורי אימה וככזה הוא יותר מהודק לדעתי.