היפו והיפר בשפה פשוטה
שני המצבים לא מופיעים ביחד, כי הם שני מצבים קיצוניים, בהם יכולים להמצא גם אנשים שלא חולים מסוכרת!!! היפוגליקמיה הוא מצב הנובע מפעולת האינסולין בגוף אשר לא יכולה להיות מאוזנת בגלל חוסר של סוכר (מילה פשוטה) בדם. אם כך, האינסולין תוקף את הרזרבות של סוכר בגוף. כאשר גם הם נגמרים, הסוכר שהוא המזון היחיד של המוח כלה גם הוא ואז האדם מרגיש חולשה, הזעה, טשטוש ראיה ובעיקר מחשבה ויכול גם להתעלף. אם אדם נמצא בתדירות גבוהה המצב זה, הסף לכניסה להיפו יורד. למשל, אפשר שגם עם רמת סוכר של 40 (כאשר 90 או 100 היא הנורמה) אדם יכול לתפקד נורמלי. לרב הציבור הסוכרתי רמת סוכר של 40 דורשת טיפול מידי עם מזון מתוק. עדיף פרוסת לחם רגיל על סוכר. הלחם מחזיר את הגוף למצס תקין יותר מהר (בגאט הוא הכי מהיר). מדובר ב-10 דקות וההרגשה משתפרת. היפרגליקמיה הוא המצב ההפוך, בו האדם נמצא על רמת סוכר גבוהה מהנורמה, למשל 250 או 300 או אפילו 400. אפשר לחיות גם על 600, אבל מאוד לא מומלץ להגיע לשם. הסיבה היא מחסור של אינסולין בגוף ועודף סוכר בדם. הואיל והאינסולין משמש סוכן להעברת הסוכרים אל השרירים והוא חסר, רמת הסוכר תעלה גבוה יותר אם עושים פעילות גופנית או אפילו מהלכים סתם. הפתרון במקרה זה הוא הזרקה של אינסולין והמתנה זמן מה עד אשר רמת הסוכר יורדת. עליה מהירה ברמת סוכר או ירידה מהירה ברמת סוכר מורגשות היטב ומלוות סחרורות וצילצולים באוזניים. אלה נעלמים כאשר חוזרים לרמת סוכר נורמלית. ההיפרגליקמיה מלווה צמאון, יובש בפה, טעם תפוח בפה והופעת אצטונן בגוף. בדרך כלל שהיה מעל 180 הרבה זמן יכולה לגרום להופעת אצטונים בגוף וביקורים רבים בשרותים - השתנה מרובה. אדם שנמצא ברמת סוכר גבוהה, אבל יש לו נוכחות של אינסולין בגוף יכול לכל היותר להרגיש יובש בפה (אין בדרך כלל אצטון) ביציאה משני המצבים טוב יעשה האדם אם ישתה מים לרב. חג שמח
