שלום לך
תמיד כשאני מחפשת דרך לתאר חרדה והטיפול בה, אני משווה את זה למישהו שירו בו כדור. הכדור כעת מתחת לעור, הוא תקוע שם, וזה כואב ולא נעים.
יש כמה דרכים לטפל בכדור הזה. אפשר לתפור את הפצע שהוא עשה, ולנסות להתעלם .זה מה שאנשים שמשכנעים את עצמם שזה יעבור לבד עושים. הם יכולים להתגבר על הכאב הראשוני, ואולי לפעמים אפילו לא להרגיש את הקליע, אבל הוא שם, תמיד. בעונות מסויימות ירגישו אותו יותר, לפעמים לא. אבל הוא לעולם לא ייעלם מעצמו.
 
אפשרות נוספת, היא ללמוד לחיות עם הקליע הזה בצורה הטובה ביותר, זה מה ש- cbt עושה לדעתי. לא התנסיתי בזה, אך מסיפורים ששמעתי הבנתי שזה יותר נקודתי ומלמד אותך להתמודד עם התסמינים מאשר מה שמניע אותם. לכן לדעתי אין תמיד סיכויי הצלחה מלאים ויש כאן גולשת שתיארה שזה עבר אבל חוזר לתקופות. כמו הקליע שהוא תמיד נשאר ותמיד יהיה אפשר להרגיש אותו שוב, כי הוא שם. גם אם למדנו לחיות איתו, ועשינו מגוון תרגילים ופיזיותרפיות כדי להרגיש אותו כמה שפחות.
 
אפשרות אחרונה, היא להוציא את הקליע. זאת אפשרות מאוד כואבת ולא נעימה, הרבה דם יישפך, והפצע יחלים לאט לאט. אבל לאחר תהליך ארוך של ריפוי, הקליע לא יהיה שם יותר. אולי לפעמים תרגיש מעט רגישות באיזור שהוא היה שם, או קצת כאב. אבל הוא ייעלם. זה מה שפסיכותרפיה תעשה בשבילך. כי הטיפול לא בא לפתור לך נקודתי את איך להתמודד עם הניתוק והריחוף. הוא בא לטפל בשורש הבעיה- למה זה בכלל קורה? בטיפול אתה מאפשר למוח שלך לעבד את כל הרגש והמידע שהוא לא יודע איך, ולכן הוא במצב חרדה. יש ניתוק בינך ובין העולם, כי יש דיסוננס גדול בין הסערה שמתחוללת אצלך עמוק עמוק בפנים לבין העולם שבחוץ. הטיפול ייתן את הגשר הזה להתחבר ולחזור חזרה למציאות. זה לא תהליך קל. לי היו הרבה נפילות קשות בדרך. אבל לאט לאט, בלי ששמתי לב אפילו, החרדה דעכה והניתוק התפוגג. כשזה עבר הבנתי שהמציאות הייתה בדיוק אותו הדבר כמו תמיד, אבל המוח שלי פירש אותה אחרת, כי הוא היה בסטייט אוף מיינד של חרדה מתמדת. עברתי תהליך- מזה שהייתי כל הזמן בתחושה הזאת, בכל רגע שאני ערה, לאט לאט זה היה רק בערב או בשעת עייפות, ואז יש ימים שכן יש ימים שלא. פתאום שבוע שאני לגמרי אני. ואז שבועיים נפילה. ואז שבועיים שאני לגמרי אני ושבוע נפילה. וחוזר חלילה, תקופות תקופות, התקופות הרעות הצטמצמו והטובות התרחבו. עכשיו אני כבר חודשים רבים אחרי שזה עבר. טיפול זה דבר מרסק. הקליע הוא בעצם השדים שאתה לא רוצה להתמודד איתם, ולכן אתה חווה את הניתוק. הטיפול מוציא לך את הקליע וגם מוצץ את הדם על הדרך. זה כואב וזה קשה. ואז פתאום אחרי תהליך ארוך אתה קם בבוקר ומגלה שאין יותר פצע ואין יותר קליע.
 
האם זה עבר לגמרי? כן. לדוגמא ממש לא מזמן עברתי תקופת משבר מאוד גדולה. כמה צרות קשות שבאו בצרורות במרווח זמן מאוד קטן. לא הייתה חרדה ולא ניתוק. כי בטיפול למדתי לאט לאט לפתח כלים להתמודדות ריגשית אמיתית. בלי לטאטא את זה מתחת לשטיח. להסתכל לכאב בעיניים ולחוות אותו עד הסוף.
 
אחרי שעברתי את כל זה הבטחתי לעצמי תמיד לנסות לעזור לאלו שחווים את הדבר הנורא הזה, וזאת ההמלצה שלי
תחשוב על זה
