וזו המעשייה הארוכה שלי
לא חובה, אין בחינה בסוף...
-האם תוכלו לנקוב בשמות המחנכות שלכם לאורך בית הספר היסודי? שמות פרטיים זה מספיק.
א-ג רחל איון-קשוחה ומפחידה, זוכרת שניסיתי לדמיין אותה פעם בחלוק בית כמו שאמי לבשה
וממש לא הצלחתי, היא לא היתה בשבילי אדם, היא היתה מוסד, רק כשקרה והביאה לכיתה
את 2 ילדיה הקטנים עברה בי לרגע התחושה שיש מצב שהיא עשויה מבנאדם...
ד-רחל ניב, מקסימה ואהובה, התיחסה לתלמידים כבני אדם, חייכה המון והיתה שנונה ומצחיקה.
ה-ו בת ציון לדז'ינסקי רצינית ועיניינית, תמיד היה נמרח לה האודם, היתה מבוגרת ולא שפעה נועם.
ז-ח חיה ברנט, מחנכת מדהימה! אישה מלאה כרימון, נבונה וישרה שלימדה בעיקר ספרות והיסטוריה
היא העריכה מאד את צורת ההתבטאות שלי ותמיד פרגנה לכל כתיבה שלי, כשלימדה אותי היתה מבוגרת
אולי בגילה של אמי, אבל נשארנו בקשר לאורך כל שנות חייה הצלולים, (משהו שהתקרב ל100)
זוקפת לזכותה חלקים משמחת הכתיבה שיש בי. היא השתתפה בחתונה שלי ונכחה בבריתות של ילדי.
מורה אחד שלא היה מחנך אבל היה בלתי נשכח היה פנחס המורה לציור, היה מתחיל כל שעור
בסיפור מתח מרתק שהיה בודה ממוחו הקודח והינו מרותקים ללא יכולת לנשום, הסיפור היה בהמשכים
משעור לשעור, ובקטע שהיה עוצר היה מבקש שנצייר מה שנרקם במוחנו, כל יצירה נחשבה טובה בעיניו
והוא תמיד שידר שאנחנו מוכשרים, השעורים שלו היו עונג צרוף!
בא לי לספר גם על מורה מכיתה ט בתיכון (בזמני לא היתה חטיבה)
קראו לו אליהו השכל והוא היה מחנך ומורה לספרות אהבנו אותו אהבת נפש, הוא היה רגיש
וערני ומעניין, מעולם לא פגע במישהו, תמיד כיבד והבין את התלמידים, יום אחד הודיעו שמפטרים אותו
כי נהג בצורה לא הולמת בתלמידות, לא האמננו ועשינו עבורו מלחמות חורמה ושביתות והצלחנו
להשאיר אותו עד סוף השנה אבל בסופה הוא נעלם ןליבנו הלך אחריו, כולנו אהבנו אותו בנים ובנות
ואף אחד מאתנו לא האמין לעלילה...
- מכירים את המשפטים האלה שמורים תמיד אומרים? "הצלצול הוא בשבילי", וכאלה?
איזה משפט המורה שלכם תמיד הייתה אומרת?
לא זוכרת משהו מעניין, זוכרת את הסטנדארט של "יש לי עיניים בגב" או הצלצול הוא בשבילי!
- ארוחת העשר המוצלחת ביותר היא כמובן פיתה עם שוקולד. לא ככה?-
לא לא פיתה ולא שוקולד, כריך משני חצאי פרוסת לחם עם ממרח של גבינה
או חומוס, ותפוח או בננה תמיד קטן ותמיד לא מספק כי אמא שלי שאפה להפוך
אותי לטוויגי כבר מגיל 5 ללא הצלחה רבה, וסוכרזית הכניסה לי מגיל 10.
לא היתה שום חדווה בכריך הזה
והוא תמיד נגמר מהר,
בתיכון כבר קניתי לבד כריכים כיפים במזנון מכסף שהרווחתי בביבי סיטר
ובסמינר היה ממול קיוסק עם ביגלה פשוט כזה עם מלח שהיה שיא הכיף
ולא רחוק היה עוד קיוסק שהכינו בו סנדביץ טוניסאי מה שקראו לו פריקסה
וזה היה תענוג על, אם כי לעתים רחוקות,
הילדים שלי בזמנם קבלו לבי"ס את הסנדווצ'ים הכי מושקעים ועשירים מלחמניות טריות
עד עצם היום הזה הפרינצסה מקבלת סנדוויצים כאלה שאני מכינה גם בגילה המופלג.
הדרך בה נהגתם לבלות את ההפסקה הגדולה הייתה משחק עם החבר'ה בחצר
/קריאת ספר בכיתה/הכנת שיעורים/העתקת שיעורים/אחר:
בעממי היה לנו משחק שנקרא "הבנים על הבנות" שהינו צורחים ובורחים, סוג של תופסת
וכשגדלנו הכיף היה ללכת מאחורי הבניין עם חברות ולאתר את בדלי הסיגריות והקונדומים
שהיו זרוקים שם, כמובן שלא לשימוש חוזר אלא רק לרכילות וסטטיסטיקה.
- המקצוע שהכי שנאתם בבית הספר היה
מתמטיקה וגיאוגרפיה, כי מתמטיקה לא נכנסה לי לראש ושנאתי להרגיש מטומטמת,
וגיאוגרפיה כי חוש הכיוון שלי תמיד היה גרוע ,תמיד ועד היום אני מאבדת את הצפון
- והכי אהבתם ללמוד -לימודים הומנים שיש בהם בובע מעיסס-(מעשיות)-ספרות, הסטוריה
תנך, תושב"ע, חיבור, ואנגלית, תמיד הצטיינתי באנגלית וזה ליטף את האגו להפליא.
- אף פעם לא קיבלתם 100 ב-מתמטיקה
הייתה נהוגה אצלכם תלבושת אחידה? איך נתתם לה את הטאץ' האישי שלכם?
היתה נהוגה, חולצה ירקרקה מכופתרת וחצאית או מכנס בירוק כהה (רמת גן הירוקה)
לא זוכרת אם בכלל המציאו כבר את הטריקו אז, איזה טאץ איזה נעליים, היתי ילדה
טובה רמת גן,
- הימים ימי טרום המקלדות והטאבלטים. אז... עט, עיפרון או עט-עיפרון?
בזמן ההוא זכית לעבור לעט רק כשהגעת לבגרות מלאה, אז זה היה כבוד
שלא מוותרים עליו בקלות, אבל אני ממש אוהבת עיפרון מחודד, ממש נהנית
לכתוב בעיפרון, יש משהו סקסי מענג בעיפרון מחודד, בכלל אני אוהבת לכתוב,
ויש לי כתב יפה וברור. (כנראה כי תמיד רציתי להיות ברורה ומובנת)
- איזה פריט היה בקלמר שלכם הכי הרבה זמן?
קיבלתי במתנה מחברת נפש שלי בשם מלכה (חברה מכיתה א' ועד עצם היום הזה!)
עט פרקר קלאסי שחציו תכלת וחציו כסוף וחרוט עליו שמי ו"באהבה ממלכה"
זה היה פריט יקר מאד לליבי ושמרתי עליו שנים רבות. לי היה את זה ולה היה
תאום שלו עם שמה ועם הקדשה שלי.
- את האמת, ציירתם על השולחן לב ובו השם שלכם ושם של מישהו אחר?
בטח שכן, היו שולחנות עץ ויותר חרטנו מאשר ציירנו....
- עשיתם עוד תעלולים? נתפסתם? נענשתם?
זה לא תעלול זו יותר פאדיחה, שנאתי ללמוד בע"פ טקסטים (לכן אני לא שחקנית)
ופעם אחת בכיתה ה היתי צריכה לכתוב מהזיכרון איזה שיר או קטע מהתורה שלמדו בע"פ
והכנתי לעצמי דף עם הטקסט על כל צרה שלא תבוא...
באמצע הבחינה הצצתי בדף, כנראה לא היתי רמאית מקצועית אז נתפסתי על חם ומייד,
והמורה ה"נשמה הטובה" קראה לאחי שלמד באותו בית ספר בכיתה ח' שישמע וילשין להורי,
בזמנו לא ביטלו בהנף יד ארועים כאלה אלא שזה נחשב לפשע בערך כמו גניבה לפחות,
אחי ואני היינו די חתול ועכבר ככה שלא בא בחשבון לקמבן איתו משהו,
אז הוא היה שליח נאמן של המורה ושנאתי אותו לא מעט על כך כי חטפתי באבי אבי ודווקא מאמי.
היום כשאני חושבת על זה זה מה זה לא חינוכי ולא חכם לשלוח אח שילשין על אחותו,
לא יכלה לכתוב להם מכתב? בשביל מה ערבה אותו?...אפשר לחשוב שהיתי עבריינית מועדת,
זו היתה הפעם הראשונה וגם האחרונה שנתפסתי על כזה דבר (כי בהמשך שכללתי את השיטות )
- זיכרון אחד משמעותי מבית הספר היסודי:
את זה שנתנו לי תמיד תפקידים של הקראה בטקסים, כי קראתי רהוט ומדוייק, אהבתי את הקטע הזה
בסה"כ היתי ילדה נחמדה ומנומסת, (חננה) אהבתי להצחיק את החבר'ה והתחברתי
לכאלה שהיו בעלי תפיסה חדה ומהירה, אין משהו מכונן לזכור, זו היתה בסה"כ תקופה סבירה,
