המרקים של חנה, שכונת התקווה, ת"א
מתוך הבלוג "טיקטאק יוצא לאכול": המרקים של חנה, אצ"ל 58, תל אביב עכשיו מעונן הגשם העז, שירד ללא הפסקה ביום חמישי האחרון, הבהיר בצורה חד משמעית שהחורף כבר כאן. הקור המקפיא, השמיים הקודרים והאפרוריות הכללית גרמו לתל אביב להראות לרגע כמו עיר אירופאית לכל דבר, מה שגרם לנו לרגע תחושה של התרוממות רוח. אנו, כפי שניתן להבין, אנשי חורף. אז הוצאנו מהארון את המעילים, שלפנו מהבוידם מטריות ויצאנו החוצה בחיפוש אחר מרקייה. במדבר הלוהט המכונה "ארץ ישראל", מרקייה היא דבר נדיר בערך כמו גשם באוגוסט - וכך המרקייה היחידה, המוכרת לרוב הישראלים, היא בכלל זאת של הסופ-נאצי מסיינפלד. לאחר חיפושים ממושכים הגענו בסופו של דבר לשכונת התקווה (מקום שגם בשיא החורף נראה הכי רחוק שאפשר מאירופה), אל "המרקים של חנה". מדובר בכוך קטן וצנוע, בו אוכלים מרק בשולחנות משותפים. המסעדה היתה מלאה לגמרי, הלקוחות נראו כמו תושבי השכונה - וניכר, שחנה הכירה את רובם באופן אישי. ההתמחות של חנה היא במרקים תימניים, ולכן הזמנו מרק רגל (25 ש"ח), שהוא אחד המרקים המפורסמים שיש לעדה התימנית להציע. אל השולחן הוגשה צלוחית מהבילה וריחנית ובתוכה חתיכת בשר. בשר? למעשה מדובר בעצמות רגל עם מח עצמות. ההרתחה הממושכת הביאה למצב של ריכוך מוחלט את ציפוי העצמות, הג'לטין. בהחלט לא מנה לרכי לב. המרק, שספג את טעמי ומיצי הבשר, היה חם ועשיר בטעמו, והוא הוגש עם לחם פועלים טרי וטוב. חתכנו פרוסות לחם, טבלנו בקערת המרק והתמוגגנו. כמה פשוט – ככה טוב. חבל רק שהמרק לא הכיל בנוסף גם כמה חתיכות תפוח אדמה, שיכלו לשדרגו עוד יותר. כמו כן הזמנו מרק שעועית (15 ש"ח), שהיה סמיך יותר, עשיר וריחני גם הוא – וצלחת אורז עם שעועית (15 ש"ח), שהיתה חביבה גם כן. "המרקים של חנה" אינו מקום לצפונבונים, אלה בטח יעדיפו לאכול את המרק שלהם במסעדה, מוקרם עם שקדי מרק וקרוטונים. אך אבל עבור מי שלא נרתע מאכילה באווירה שכונתית, ורוצה לחמם את ליבו במרק תימני לא רע בכלל, הרי שמדובר במקום ראוי בהחלט. ציון: 3.5 כוכבים
מתוך הבלוג "טיקטאק יוצא לאכול": המרקים של חנה, אצ"ל 58, תל אביב עכשיו מעונן הגשם העז, שירד ללא הפסקה ביום חמישי האחרון, הבהיר בצורה חד משמעית שהחורף כבר כאן. הקור המקפיא, השמיים הקודרים והאפרוריות הכללית גרמו לתל אביב להראות לרגע כמו עיר אירופאית לכל דבר, מה שגרם לנו לרגע תחושה של התרוממות רוח. אנו, כפי שניתן להבין, אנשי חורף. אז הוצאנו מהארון את המעילים, שלפנו מהבוידם מטריות ויצאנו החוצה בחיפוש אחר מרקייה. במדבר הלוהט המכונה "ארץ ישראל", מרקייה היא דבר נדיר בערך כמו גשם באוגוסט - וכך המרקייה היחידה, המוכרת לרוב הישראלים, היא בכלל זאת של הסופ-נאצי מסיינפלד. לאחר חיפושים ממושכים הגענו בסופו של דבר לשכונת התקווה (מקום שגם בשיא החורף נראה הכי רחוק שאפשר מאירופה), אל "המרקים של חנה". מדובר בכוך קטן וצנוע, בו אוכלים מרק בשולחנות משותפים. המסעדה היתה מלאה לגמרי, הלקוחות נראו כמו תושבי השכונה - וניכר, שחנה הכירה את רובם באופן אישי. ההתמחות של חנה היא במרקים תימניים, ולכן הזמנו מרק רגל (25 ש"ח), שהוא אחד המרקים המפורסמים שיש לעדה התימנית להציע. אל השולחן הוגשה צלוחית מהבילה וריחנית ובתוכה חתיכת בשר. בשר? למעשה מדובר בעצמות רגל עם מח עצמות. ההרתחה הממושכת הביאה למצב של ריכוך מוחלט את ציפוי העצמות, הג'לטין. בהחלט לא מנה לרכי לב. המרק, שספג את טעמי ומיצי הבשר, היה חם ועשיר בטעמו, והוא הוגש עם לחם פועלים טרי וטוב. חתכנו פרוסות לחם, טבלנו בקערת המרק והתמוגגנו. כמה פשוט – ככה טוב. חבל רק שהמרק לא הכיל בנוסף גם כמה חתיכות תפוח אדמה, שיכלו לשדרגו עוד יותר. כמו כן הזמנו מרק שעועית (15 ש"ח), שהיה סמיך יותר, עשיר וריחני גם הוא – וצלחת אורז עם שעועית (15 ש"ח), שהיתה חביבה גם כן. "המרקים של חנה" אינו מקום לצפונבונים, אלה בטח יעדיפו לאכול את המרק שלהם במסעדה, מוקרם עם שקדי מרק וקרוטונים. אך אבל עבור מי שלא נרתע מאכילה באווירה שכונתית, ורוצה לחמם את ליבו במרק תימני לא רע בכלל, הרי שמדובר במקום ראוי בהחלט. ציון: 3.5 כוכבים