על בדס"מ ופמיניזם, או:
איך הפסקתי לפחד ולמדתי לאהוב את הבדס"מ
**(המאמר הבא הועתק מהבלוג שחור סגול של שירי אייזנר באישורה, ועל כך תודתי לה. A לון)**
Posted on 9 באפריל 2011
הטקסט הבא הוא טקסט ישן, שהתפרסם בפנזין "פותחות את הפה 2" לפני שנתיים או שלוש. נתבקשתי לשים אותו במקום נגיש על האינטרנט – לקחתי את ההזדמנות וגם הכנסתי עריכה קלה אך נחוצה. יש לציין שאני לא מסכימה עם כל מה שכתבתי כאן (למשל, כל העניינים לגבי מיניות "אותנטית" או "אמיתית" יותר). בכל מקרה, תהנו
אני רוצה לדבר על התפישות שלי את תחום הבדס"מ בהקשר לפמיניזם, על תהליך הקבלה שלי את עצמי כבדס"מית ואת המחשבות שהגעתי אליהן לגבי הפוטנציאל הפמיניסטי והחתרני של מערכות יחסים בדס"מיות.
קודם כל – מה זה בדס"מ?
המונח בדס"מ (BDSM) מורכב מראשי תיבות של המילים: Bondage, Domination, Submission, Sadism, Masochism. משמע – קשירה, משמעת, שליטה, כניעה וסאדו-מזוכיזם.
בדס"מ הוא למעשה אוסף של התנהגויות שונות – אירוטיות ואחרות – שקשורות לצדדים שונים של ראשי התיבות האלו. לא אפרט לגביהן כרגע, אבל אגיד למתעניינות שמידע בשפע ניתן למצוא על כך באינטרנט.
סטריאוטיפים
הבעיה העיקרית שאני מוצאת בתפישה הפופולרית של הבדס"מ היא התפישה של פעילויות בדס"מיות כסוג של ניצול, כפיה או אלימות. אני רוצה לנצל את ההזדמנות פה כדי להעלות כמה נקודות שמבדילות בין תקיפה וניצול לבין בדס"מ:
פעילויות בדס"מיות נעשות בהסכמה מלאה ומתוך רצון הדדי. ניצול מיני אינו מוסכם ונעשה בניגוד לרצון הקורבן.
לפני פעילויות בדס"מיות, שני (או כל) הצדדים מנהלים מו"מ ומחליטים על התנהלות הסצינה לפי רצונות הדדיים. בניצול מיני רק צד אחד מחליט על התנהלות האירועים, בניגוד לרצון הצד האחר.
פעילויות בדס"מיות אפשר להפסיק בכל נקודה אם את מתחילה להרגיש שלא בנוח (ולא משנה איזה תפקיד את ממלאת בסצינה). בניצול מיני אי אפשר להפסיק את ההתרחשות.
פעילויות בדס"מיות נעשות כאשר המטרה היא לספק את הצרכים, הרצונות והתשוקות של כולן. בניצול מיני, אין חשיבות לרצונות או לצרכים של הקורבן.
סצינות בדס"מ גורמות למשתתפות להרגיש טוב. ניצול מיני גורם לקורבן להרגיש רע.
חזרה אלי
תחילת ההתעניינות שלי בבדס"מ התחילה מוקדם מאוד. הנושא תמיד ריתק אותי, אבל גרם לי להרגיש מאוד לא בנוח, ולכן התרחקתי ממנו. תמיד הייתי מודעת לאספקטים שונים של התחום, לכללי הבטחון וגם לנקודות שרשמתי למעלה, אבל במשך זמן רב מאוד, הדברים האלה נראו לי חלולים למדי.
התפישה שלי את הבדס"מ היתה של משהו שצריך לקבל כפעילות לגיטימית אצל אנשים, אבל הנטיה הבדס"מית עצמה נתפשה אצלי כלא-בריאה. קצת כמו א/נשים שחושבות שצריך לקבל להטב"ים למרות שהם סוטים. הסתכלתי על בדס"מ בתור תופעת לוואי של חברה היררכית ושל היררכיה מגדרית: משום שאנחנו חיות בחברה היררכית, אותה היררכיה שבה אנו חיות מכתיבה את צורת התפישה וההתנהגות שלנו לגבי א/נשים אחרות ומערכות יחסים איתן. אנחנו מתנהלות ככה פשוט משום שאנחנו לא מכירות שום התנהלות אחרת, והדבר מהווה אינדיקציה לחברה לא הוגנת וחולה. בדס"מ גרם לי להרגיש לא בנוח משום שחשבתי שהוא משעתק את אותן תפישות היררכיות בחברה ומחזק אותן מפני שהוא מכניס אותן ביתר שאת למערכות יחסים בין-אישיות. על כן, אלמנט הבחירה החופשית, שמאוד מודגש בנקודות שרשמתי למעלה, נראה לי לא רלוונטי משום שאני ראיתי את כל זה כהפנמה של מערכים ערכים חברתית היררכית.
כעת, דעתי בענין לא בהכרח השתנתה, אבל בהחלט נעשתה יותר מורכבת: אני לא יודעת אם בחברה ללא היררכיות נטיות בדס"מיות היו נעשות פחותות. אני נוטה לחשוב שכן ולא. יחסים בין א/נשים קשורים מטבעם ביחסי כוחות שיוצרים היררכיה, זה חלק שאני נוטה לחשוב עליו כקשור יותר לביולוגיה (עם כמה שאני מתעבת סוציוביולוגים). אני חושבת שהחברה לקחה את החלק הקטן הזה באינטראקציה האנושית והפכה אותו לאלמנט מכונן בארגון החברה – וזה דבר שאני לא רואה כטבעי. על כן, יתכן מאוד שבדס"מ הוא אכן תופעת לוואי של חברה שמאורגנת במבנים היררכים, אבל אני לא חושבת יותר שזה בהכרח דבר רע. אני יכולה לחשוב על השוואה של בדס"מ לדראג מהבחינה הזו: דראג לא יכול היה להיות קיים אם החברה לא היתה מארגנת אותנו לפי מגדרים, ולכן גם דראג הוא תופעת לוואי של היררכיה מסוימת. האם זה הופך את הדראג לתופעה שלילית? אני חושבת שהרוב יסכימו שלא.
הפעם הראשונה שבה הבנתי את אלמנט הבחירה החופשית כאמת לאמיתה היתה כאשר, בזמן שיטוט באינטרנט, נתקלתי בתיאור סשן שזעזע אותי עד עמקי נשמתי. זה היה בחור שתיאר דברים שעשה לסאבית (כלומר, לנשלטת) שלו, כולל חוקן עם חומרים צורבים, קשירה בתנוחות כואבות, חיתולים ועוד כהנה וכהנה דברים שלקרוא אותם פשוט הפחיד אותי. לא הצלחתי להבין, בכלל-בכלל, איך א/נשים יכולים להנות מלהיות אישזהו צד כלשהו לדברים האלו.
אני רוצה לציין, שלמרות שעשוי להשתמע אחרת, כשקראתי את הטקסט היה ברור לי לחלוטין מבחינה מנטלית, שהבחור ידע בדיוק מה הוא עושה ועל מה הוא מדבר, כתב באחריות והזהיר דומים (כלומר, שולטים) אחרים לגבי שימוש בחומרים שהשתמש בהם לחוקן. בזמן שקראתי את הטקסט, הייתי מזועזעת מתיאורי המעשים עצמם, אבל היה ברור לי לחלוטין ששניהם עשו את הדברים האלה מרצון - הרצון עצמו הוא מה שהיה קשה לי להבין.
מתוך הזעזוע שחוויתי, פניתי לידיד טוב שלי, סאב בעצמו, ושיתפתי אותו בתחושות שלי לגבי הדברים שקראתי. הידיד שלי הקשיב, הרגיע אותי קצת, ולבסוף אמר לי שעבור הבחורה הזאת, זה כנראה אחד מהדברים הכי מגניבים שהיא אי פעם עשתה.
הדברים האלו עשו אצלי במח סוג של היפוך: המחשבה שלי על התיאורים שקראתי ראתה במעשים האלה סוג של כפיה ואלימות בניגוד לרצונה של הבחורה. רק עם דבריו של הידיד שלי, הבנתי שאולי בעצם אלו דברים שגם היא רצתה – ומאוד. במקום לחשוב "איך היא נתנה לו לעשות לה את זה", הבנתי שלמעשה, כנראה שהיא ביקשה את זה מפורשות ומילולית, מתוך רצון. שהסצינות האלה הגשימו חלק בעצמה שהיא היתה מעוניינת לספק. וזה כבר לא היה משנה אם אני אישית חולקת איתה את הרצונות האלה או לא, משום שהדבר החשוב כאן הוא העובדה שאלו דברים שהיא רוצה באמת*.
למרות כל זאת, רעיון הבחירה החופשית בבדס"מ עדין לא היה טבעי לי. קיבלתי את העובדה שישנן א/נשים שמעוניינות בכך באמת ובתמים, אך למרות זאת האמנתי שהן מפנימות את מערכת הערכים ההיררכית שדיברתי עליה קודם. לכן, למרות שיכולתי לקבל את זה בא/נשים אחרות, בעצמי לא יכולתי לקבל זאת, משום שאני – פמיניסטית רדיקלית קווירית אנרכיסטית – לא מפנימה ערכים היררכים. חשבתי שאם אני חושבת על זה, כנראה שאני פמיניסטית-רדיקלית-קווירית-אנרכיסטית רעה.
הטיעון הפמיניסטי העיקרי בעד נטיות בדס"מיות הוא אותו אלמנט של הבחירה החופשית. לפי הטיעון הזה, עצם העובדה שאנו בוחרות להגשים את המיניות שלנו בצורה הזו היא כבר בחירה פמיניסטית משום שזו הגשמה של מיניות עצמאית וסיפוק הצרכים המיניים של עצמנו. הטיעון הזה התיישב אצלי רק חלקית. הרבה א/נשים שטענו את הטענה הזאת בפני השתמשו כדוגמא בנשים שבוחרות להשאר בבית ולטפל במשפחה, בטענה שגם בחירה זו הינה פמיניסטית משום שהיא מגשימה את רצונן של הנשים הללו. יתכן שכן, יתכן שלא. השאלה העיקרית שלי בנושא זה – כמו גם בנושא הבדס"מ – היתה: האם אני רוצה את הדברים האלה כי זה מה שאני באמת רוצה, או האם אני רוצה את הדברים האלה כי זה מה שתכנתו אותי לרצות מגיל צעיר?
התשובה שלי עכשיו היא שזה לא חשוב מה מקור הרצונות האלה. כתגובה לטענות שונות ומגוונות לגבי מהי מיניות פמיניסטית "נכונה", פמיניסטיות רבות אחרות אומרות שאין כזה דבר – וגם לא צריך להיות – סקס פוליטיקלי-קורקט. כרגע, אני חושבת שעצם העובדה שאנחנו עושות סקס, ועצם העובדה שאנחנו מודות ברצונות שלנו בפני עצמנו ובפני אחרות ומנסות להגשים אותם, היא כבר התקדמות בכיוון הנכון.
אבל, כמובן, זה לא מספיק לי. כמו רדיקלית טובה, טיעון כזה נראה לי מאוד סימפטומטי ועל פני השטח. על כן, גם עם הטיעון שלמעלה לא הרגשתי שלמה, והמשכתי להרגיש לא בנוח עם הנושא.
התשובה האמיתית שלי הגיעה רק כאשר התחלתי מערכת יחסים כזו, כי לפעמים את הדקויות של דינמיקה מסוימת אפשר ללמוד רק מקרוב. המסקנה הנוכחית שלי היא הנקודה שמשכתי אליה לאורך המאמר הזה, ומבחינתי היא המסקנה המעמיקה והנכונה ביותר שלי בנושא הזה (אם יורשה לי להצטנע, כמובן): אני חושבת שמערכות יחסים בדסמ"יות יכולות להיות פמיניסטיות וחתרניות, לא רק באותה מידה – אלא יותר – מאשר מערכות יחסים רגילות. אני אסביר:
בכל סוג של מערכת יחסים בין-אישית ישנם יחסי כוחות, בין אם הם מוצהרים ובין אם לאו.
איך הפסקתי לפחד ולמדתי לאהוב את הבדס"מ
**(המאמר הבא הועתק מהבלוג שחור סגול של שירי אייזנר באישורה, ועל כך תודתי לה. A לון)**
Posted on 9 באפריל 2011
הטקסט הבא הוא טקסט ישן, שהתפרסם בפנזין "פותחות את הפה 2" לפני שנתיים או שלוש. נתבקשתי לשים אותו במקום נגיש על האינטרנט – לקחתי את ההזדמנות וגם הכנסתי עריכה קלה אך נחוצה. יש לציין שאני לא מסכימה עם כל מה שכתבתי כאן (למשל, כל העניינים לגבי מיניות "אותנטית" או "אמיתית" יותר). בכל מקרה, תהנו
אני רוצה לדבר על התפישות שלי את תחום הבדס"מ בהקשר לפמיניזם, על תהליך הקבלה שלי את עצמי כבדס"מית ואת המחשבות שהגעתי אליהן לגבי הפוטנציאל הפמיניסטי והחתרני של מערכות יחסים בדס"מיות.
קודם כל – מה זה בדס"מ?
המונח בדס"מ (BDSM) מורכב מראשי תיבות של המילים: Bondage, Domination, Submission, Sadism, Masochism. משמע – קשירה, משמעת, שליטה, כניעה וסאדו-מזוכיזם.
בדס"מ הוא למעשה אוסף של התנהגויות שונות – אירוטיות ואחרות – שקשורות לצדדים שונים של ראשי התיבות האלו. לא אפרט לגביהן כרגע, אבל אגיד למתעניינות שמידע בשפע ניתן למצוא על כך באינטרנט.
סטריאוטיפים
הבעיה העיקרית שאני מוצאת בתפישה הפופולרית של הבדס"מ היא התפישה של פעילויות בדס"מיות כסוג של ניצול, כפיה או אלימות. אני רוצה לנצל את ההזדמנות פה כדי להעלות כמה נקודות שמבדילות בין תקיפה וניצול לבין בדס"מ:
פעילויות בדס"מיות נעשות בהסכמה מלאה ומתוך רצון הדדי. ניצול מיני אינו מוסכם ונעשה בניגוד לרצון הקורבן.
לפני פעילויות בדס"מיות, שני (או כל) הצדדים מנהלים מו"מ ומחליטים על התנהלות הסצינה לפי רצונות הדדיים. בניצול מיני רק צד אחד מחליט על התנהלות האירועים, בניגוד לרצון הצד האחר.
פעילויות בדס"מיות אפשר להפסיק בכל נקודה אם את מתחילה להרגיש שלא בנוח (ולא משנה איזה תפקיד את ממלאת בסצינה). בניצול מיני אי אפשר להפסיק את ההתרחשות.
פעילויות בדס"מיות נעשות כאשר המטרה היא לספק את הצרכים, הרצונות והתשוקות של כולן. בניצול מיני, אין חשיבות לרצונות או לצרכים של הקורבן.
סצינות בדס"מ גורמות למשתתפות להרגיש טוב. ניצול מיני גורם לקורבן להרגיש רע.
חזרה אלי
תחילת ההתעניינות שלי בבדס"מ התחילה מוקדם מאוד. הנושא תמיד ריתק אותי, אבל גרם לי להרגיש מאוד לא בנוח, ולכן התרחקתי ממנו. תמיד הייתי מודעת לאספקטים שונים של התחום, לכללי הבטחון וגם לנקודות שרשמתי למעלה, אבל במשך זמן רב מאוד, הדברים האלה נראו לי חלולים למדי.
התפישה שלי את הבדס"מ היתה של משהו שצריך לקבל כפעילות לגיטימית אצל אנשים, אבל הנטיה הבדס"מית עצמה נתפשה אצלי כלא-בריאה. קצת כמו א/נשים שחושבות שצריך לקבל להטב"ים למרות שהם סוטים. הסתכלתי על בדס"מ בתור תופעת לוואי של חברה היררכית ושל היררכיה מגדרית: משום שאנחנו חיות בחברה היררכית, אותה היררכיה שבה אנו חיות מכתיבה את צורת התפישה וההתנהגות שלנו לגבי א/נשים אחרות ומערכות יחסים איתן. אנחנו מתנהלות ככה פשוט משום שאנחנו לא מכירות שום התנהלות אחרת, והדבר מהווה אינדיקציה לחברה לא הוגנת וחולה. בדס"מ גרם לי להרגיש לא בנוח משום שחשבתי שהוא משעתק את אותן תפישות היררכיות בחברה ומחזק אותן מפני שהוא מכניס אותן ביתר שאת למערכות יחסים בין-אישיות. על כן, אלמנט הבחירה החופשית, שמאוד מודגש בנקודות שרשמתי למעלה, נראה לי לא רלוונטי משום שאני ראיתי את כל זה כהפנמה של מערכים ערכים חברתית היררכית.
כעת, דעתי בענין לא בהכרח השתנתה, אבל בהחלט נעשתה יותר מורכבת: אני לא יודעת אם בחברה ללא היררכיות נטיות בדס"מיות היו נעשות פחותות. אני נוטה לחשוב שכן ולא. יחסים בין א/נשים קשורים מטבעם ביחסי כוחות שיוצרים היררכיה, זה חלק שאני נוטה לחשוב עליו כקשור יותר לביולוגיה (עם כמה שאני מתעבת סוציוביולוגים). אני חושבת שהחברה לקחה את החלק הקטן הזה באינטראקציה האנושית והפכה אותו לאלמנט מכונן בארגון החברה – וזה דבר שאני לא רואה כטבעי. על כן, יתכן מאוד שבדס"מ הוא אכן תופעת לוואי של חברה שמאורגנת במבנים היררכים, אבל אני לא חושבת יותר שזה בהכרח דבר רע. אני יכולה לחשוב על השוואה של בדס"מ לדראג מהבחינה הזו: דראג לא יכול היה להיות קיים אם החברה לא היתה מארגנת אותנו לפי מגדרים, ולכן גם דראג הוא תופעת לוואי של היררכיה מסוימת. האם זה הופך את הדראג לתופעה שלילית? אני חושבת שהרוב יסכימו שלא.
הפעם הראשונה שבה הבנתי את אלמנט הבחירה החופשית כאמת לאמיתה היתה כאשר, בזמן שיטוט באינטרנט, נתקלתי בתיאור סשן שזעזע אותי עד עמקי נשמתי. זה היה בחור שתיאר דברים שעשה לסאבית (כלומר, לנשלטת) שלו, כולל חוקן עם חומרים צורבים, קשירה בתנוחות כואבות, חיתולים ועוד כהנה וכהנה דברים שלקרוא אותם פשוט הפחיד אותי. לא הצלחתי להבין, בכלל-בכלל, איך א/נשים יכולים להנות מלהיות אישזהו צד כלשהו לדברים האלו.
אני רוצה לציין, שלמרות שעשוי להשתמע אחרת, כשקראתי את הטקסט היה ברור לי לחלוטין מבחינה מנטלית, שהבחור ידע בדיוק מה הוא עושה ועל מה הוא מדבר, כתב באחריות והזהיר דומים (כלומר, שולטים) אחרים לגבי שימוש בחומרים שהשתמש בהם לחוקן. בזמן שקראתי את הטקסט, הייתי מזועזעת מתיאורי המעשים עצמם, אבל היה ברור לי לחלוטין ששניהם עשו את הדברים האלה מרצון - הרצון עצמו הוא מה שהיה קשה לי להבין.
מתוך הזעזוע שחוויתי, פניתי לידיד טוב שלי, סאב בעצמו, ושיתפתי אותו בתחושות שלי לגבי הדברים שקראתי. הידיד שלי הקשיב, הרגיע אותי קצת, ולבסוף אמר לי שעבור הבחורה הזאת, זה כנראה אחד מהדברים הכי מגניבים שהיא אי פעם עשתה.
הדברים האלו עשו אצלי במח סוג של היפוך: המחשבה שלי על התיאורים שקראתי ראתה במעשים האלה סוג של כפיה ואלימות בניגוד לרצונה של הבחורה. רק עם דבריו של הידיד שלי, הבנתי שאולי בעצם אלו דברים שגם היא רצתה – ומאוד. במקום לחשוב "איך היא נתנה לו לעשות לה את זה", הבנתי שלמעשה, כנראה שהיא ביקשה את זה מפורשות ומילולית, מתוך רצון. שהסצינות האלה הגשימו חלק בעצמה שהיא היתה מעוניינת לספק. וזה כבר לא היה משנה אם אני אישית חולקת איתה את הרצונות האלה או לא, משום שהדבר החשוב כאן הוא העובדה שאלו דברים שהיא רוצה באמת*.
למרות כל זאת, רעיון הבחירה החופשית בבדס"מ עדין לא היה טבעי לי. קיבלתי את העובדה שישנן א/נשים שמעוניינות בכך באמת ובתמים, אך למרות זאת האמנתי שהן מפנימות את מערכת הערכים ההיררכית שדיברתי עליה קודם. לכן, למרות שיכולתי לקבל את זה בא/נשים אחרות, בעצמי לא יכולתי לקבל זאת, משום שאני – פמיניסטית רדיקלית קווירית אנרכיסטית – לא מפנימה ערכים היררכים. חשבתי שאם אני חושבת על זה, כנראה שאני פמיניסטית-רדיקלית-קווירית-אנרכיסטית רעה.
הטיעון הפמיניסטי העיקרי בעד נטיות בדס"מיות הוא אותו אלמנט של הבחירה החופשית. לפי הטיעון הזה, עצם העובדה שאנו בוחרות להגשים את המיניות שלנו בצורה הזו היא כבר בחירה פמיניסטית משום שזו הגשמה של מיניות עצמאית וסיפוק הצרכים המיניים של עצמנו. הטיעון הזה התיישב אצלי רק חלקית. הרבה א/נשים שטענו את הטענה הזאת בפני השתמשו כדוגמא בנשים שבוחרות להשאר בבית ולטפל במשפחה, בטענה שגם בחירה זו הינה פמיניסטית משום שהיא מגשימה את רצונן של הנשים הללו. יתכן שכן, יתכן שלא. השאלה העיקרית שלי בנושא זה – כמו גם בנושא הבדס"מ – היתה: האם אני רוצה את הדברים האלה כי זה מה שאני באמת רוצה, או האם אני רוצה את הדברים האלה כי זה מה שתכנתו אותי לרצות מגיל צעיר?
התשובה שלי עכשיו היא שזה לא חשוב מה מקור הרצונות האלה. כתגובה לטענות שונות ומגוונות לגבי מהי מיניות פמיניסטית "נכונה", פמיניסטיות רבות אחרות אומרות שאין כזה דבר – וגם לא צריך להיות – סקס פוליטיקלי-קורקט. כרגע, אני חושבת שעצם העובדה שאנחנו עושות סקס, ועצם העובדה שאנחנו מודות ברצונות שלנו בפני עצמנו ובפני אחרות ומנסות להגשים אותם, היא כבר התקדמות בכיוון הנכון.
אבל, כמובן, זה לא מספיק לי. כמו רדיקלית טובה, טיעון כזה נראה לי מאוד סימפטומטי ועל פני השטח. על כן, גם עם הטיעון שלמעלה לא הרגשתי שלמה, והמשכתי להרגיש לא בנוח עם הנושא.
התשובה האמיתית שלי הגיעה רק כאשר התחלתי מערכת יחסים כזו, כי לפעמים את הדקויות של דינמיקה מסוימת אפשר ללמוד רק מקרוב. המסקנה הנוכחית שלי היא הנקודה שמשכתי אליה לאורך המאמר הזה, ומבחינתי היא המסקנה המעמיקה והנכונה ביותר שלי בנושא הזה (אם יורשה לי להצטנע, כמובן): אני חושבת שמערכות יחסים בדסמ"יות יכולות להיות פמיניסטיות וחתרניות, לא רק באותה מידה – אלא יותר – מאשר מערכות יחסים רגילות. אני אסביר:
בכל סוג של מערכת יחסים בין-אישית ישנם יחסי כוחות, בין אם הם מוצהרים ובין אם לאו.
