על הקשר בין הארה לתורת היחסות (מוקדש לקויוט
)
תורת היחסות הפרטית היא תורה שפיתח אלברט איינשטיין , בתחילת המאה שעברה.
בקצרה הרעיון הכללי , על קצה קצה המזלג :
לפי הפיזיקה הקלאסית , אין למהירות גבול.
למשל , אם נניח ויש מכונית שנוסעת במהירות האור , ויש למכונית פנסים , אז המהירות של האור שיוצא מהפנסים יהיה פעמיים מהירות האור.
(כלומר מהירות המכונית + מהירות אור הפנסים = פעמיים מהירות האור).
אך למרבה הפלא התברר (בניסוי מייקלסון מורלי) כי מהירות האור נשארת קבועה , וכלל "חיבור המהירויות" איננו תופס.
הפתרון שנמצא לכך זוהי "תורת היחסות הפרטית".
לפי תורת היחסות הפרטית , מהירות האור היא נתון אובייקטיבי , לא משתנה.
אך מה שכן משתנה במהירויות גבוהות זה המסה , האורך , והזמן.
כלומר , אם נסיע גוף במהירות הקרובה למהירות האור (יחסית אלינו) , מבחינתינו המסה שלו תגדל עד אינסוף , הזמן שלו יהפך לאיטי יותר , והאורך שלו יתקצר.
אותו גוף , לעומת זאת , יראה אותנו באופן דומה.
הוא לא ירגיש שהוא "התקצר" , כי מבחינתו הוא נמצא במנוחה , ואנחנו אלו שנעים במהירות האור.
(הכללים הרגילים שאנו מכירים "מהירות כפול זמן שווה לדרך" וכדומה , נכונים רק במציאות שלנו שאין הבדל גדול בין מהירויות. אך כאשר אנחנו עוסקים במהירויות גבוהות , המשוואות הופכות להיות שונות ומביאות בחשבון את השינויים הללו בזמן באורך ובמסה).
הרעיון המהפכני שנמצא כאן , הוא שכל הפרמטרים של זמן , מרחב ומסה הם יחסיים.
יש רק נתון אובייקטיבי אחד קבוע - מהירות האור.
ומה הקשר למדיטציה ?
אני אומר שכל זה קשור באופן הדוק
במדיטציה , אנחנו בונים בתוכינו צופה אובייקטיבי , והופכים למודעים.
המודעות היא אור
אובייקטיביות היא אור
אור פיזי ממשי שאנו מכירים מחיי היום יום
הארה , פירושה גילוי טבע האור של תודעתינו , העלאת רמת האור בתוכינו
ככל שאנחנו מעלים את רמת האובייקטיביות והמודעות , התודעה מתחילה להאיר.
כי אובייקטיביות ומודעות הן אור
ברמות הרגילות שלנו , אין לכך ביטוי חיצוני.
אך ברמות גבוהות ניתן להבחין באור היוצא מפני האדם.
על כך כתוב בתנ"ך "חוכמת אדם תאיר פניו" , וכן כתוב על משה רבינו שפניו קרנו באור מאז ירידתו מהר סיני ועד מותו.
(אגב , מבחינתי אדם שאין פניו מאירות איננו "מואר" ולא משנה איזה חוויות הוא טוען שעבר).
כמו כן , מאחר והכל יחסי כלפי האור , מושגי הזמן והמרחב "מתעוותים" למול תודעתו של אותו האדם.
ככל שהוא מכיל יותר אור (= יותר מודע ואובייקטיבי) יותר צירופי מקרים מגיעים כלפיו , ומציאותו הופכת להיות פחות ופחות "מקרית".
כך גם ברמות גבוהות של הארה (=אור ממשי הקורן מפני האדם) נפתחת האפשרות למה שאנחנו קוראים "ניסים".
המציאות הופכת ליותר "יחסית" לעומת התודעה.
תורת היחסות הפרטית היא תורה שפיתח אלברט איינשטיין , בתחילת המאה שעברה.
בקצרה הרעיון הכללי , על קצה קצה המזלג :
לפי הפיזיקה הקלאסית , אין למהירות גבול.
למשל , אם נניח ויש מכונית שנוסעת במהירות האור , ויש למכונית פנסים , אז המהירות של האור שיוצא מהפנסים יהיה פעמיים מהירות האור.
(כלומר מהירות המכונית + מהירות אור הפנסים = פעמיים מהירות האור).
אך למרבה הפלא התברר (בניסוי מייקלסון מורלי) כי מהירות האור נשארת קבועה , וכלל "חיבור המהירויות" איננו תופס.
הפתרון שנמצא לכך זוהי "תורת היחסות הפרטית".
לפי תורת היחסות הפרטית , מהירות האור היא נתון אובייקטיבי , לא משתנה.
אך מה שכן משתנה במהירויות גבוהות זה המסה , האורך , והזמן.
כלומר , אם נסיע גוף במהירות הקרובה למהירות האור (יחסית אלינו) , מבחינתינו המסה שלו תגדל עד אינסוף , הזמן שלו יהפך לאיטי יותר , והאורך שלו יתקצר.
אותו גוף , לעומת זאת , יראה אותנו באופן דומה.
הוא לא ירגיש שהוא "התקצר" , כי מבחינתו הוא נמצא במנוחה , ואנחנו אלו שנעים במהירות האור.
(הכללים הרגילים שאנו מכירים "מהירות כפול זמן שווה לדרך" וכדומה , נכונים רק במציאות שלנו שאין הבדל גדול בין מהירויות. אך כאשר אנחנו עוסקים במהירויות גבוהות , המשוואות הופכות להיות שונות ומביאות בחשבון את השינויים הללו בזמן באורך ובמסה).
הרעיון המהפכני שנמצא כאן , הוא שכל הפרמטרים של זמן , מרחב ומסה הם יחסיים.
יש רק נתון אובייקטיבי אחד קבוע - מהירות האור.
ומה הקשר למדיטציה ?
אני אומר שכל זה קשור באופן הדוק
במדיטציה , אנחנו בונים בתוכינו צופה אובייקטיבי , והופכים למודעים.
אור פיזי ממשי שאנו מכירים מחיי היום יום
הארה , פירושה גילוי טבע האור של תודעתינו , העלאת רמת האור בתוכינו
ככל שאנחנו מעלים את רמת האובייקטיביות והמודעות , התודעה מתחילה להאיר.
כי אובייקטיביות ומודעות הן אור
ברמות הרגילות שלנו , אין לכך ביטוי חיצוני.
אך ברמות גבוהות ניתן להבחין באור היוצא מפני האדם.
על כך כתוב בתנ"ך "חוכמת אדם תאיר פניו" , וכן כתוב על משה רבינו שפניו קרנו באור מאז ירידתו מהר סיני ועד מותו.
(אגב , מבחינתי אדם שאין פניו מאירות איננו "מואר" ולא משנה איזה חוויות הוא טוען שעבר).
כמו כן , מאחר והכל יחסי כלפי האור , מושגי הזמן והמרחב "מתעוותים" למול תודעתו של אותו האדם.
ככל שהוא מכיל יותר אור (= יותר מודע ואובייקטיבי) יותר צירופי מקרים מגיעים כלפיו , ומציאותו הופכת להיות פחות ופחות "מקרית".
כך גם ברמות גבוהות של הארה (=אור ממשי הקורן מפני האדם) נפתחת האפשרות למה שאנחנו קוראים "ניסים".
המציאות הופכת ליותר "יחסית" לעומת התודעה.
