סיפור לט"ו באב
אני מתעוררת לעוד בוקר עצוב. ככה זה בזמן האחרון. יש לי סיבות מספקות לכך. היום יש סיבה טובה פי 100 לעצב הזה. כן, שוב יום השנה הגיע, אותו יום שבו בפעם המי יודע כמה נאצלתי להיפרד מעובר כה יקר. למה בכלל המוח זוכר? עברה בדיוק שנייה עד שהחלטתי שאני מוותרת מראש על בזבוז אנרגיה בנבירה בשאלה שלא בטוח שאצליח לענות עליה. אחרי הכול, לרוב השאלות ששאלתי בשנים הקשות האלה לא התקבלו תשובות. אני שומעת את כפכפי הבית שלו מתקרבים אליי, וחושבת לעצמי, היום אני לא רוצה להיות עצובה. איך אני מדביקה את עצמי בשמחת החיים שלו? איך אני מתפנה לשמוח על מה שיש? איך אני עושה לעצמי יום טוב יותר?
"בוקר טוב טולי" הפסיק הקול שלו את המחשבות שלי שתפסו מקום של כבוד בראש.
"בוקר אור מתוק שלי" עניתי בקול צרוד משינה.
הוא ניגש לפתוח את התריסים, ולאפשר לקרני האור לסנוור אותי.
"אני יורד לקרצף את האוטו"
"או קיי" עניתי
"ו...כשאחזור, תהיי מוכנה, יש לי תוכניות", הוא התקרב, הסתכל אליי לתוך העיניים, חייך חיוך גדול וזומם, חיוך מושלם כאילו לא כאבנו מאות פעמים...חייך כאילו החיים שלנו מושלמים, כמו לא חסר מה שכל כך חסר...
"מעולה", אני מחליטה להתמסר לחיוך שלו, ולנסות להידבק בתכונה שמאפיינת אותו יותר מכול, התכונה שרק טיפולי הפוריות חשפו, היכולת העוצמתית שלו להמשיך לחיות בשמחה, גם כשמאוד כואב.
הוא טורק את הדלת, ואני מחליטה למהר ככל שניתן, להתקלח, להתלבש, להכין לעצמי תה צמחים קר, לטגן פנקייקס בחמאה, להספיק לאכול, להתחיל בהכנות לארוחת הערב, להוציא מהמקפיא בשר, לקצוץ סלט ולשטוף ירקות שיכנסו לסיר עם הבשר. שלל פעולות בזריזות השמורה למקצוענים ולמנוסים, פעילויות שהמוח עסוק בהן, כך שלא יאפשרו לעצבות לעלות שוב על עגלת חיי.
בעודי מכסה את הסלט שהכנתי למקרר, אני שומעת את המנעול מסתובב ומיד לאחריו הקול שבו התאהבתי לפני כמעט 20 שנים מתפעל ממני: "וואו!!! איזו יפה את!"
"באמת? אתה חושב שזה מתאים?" - אני שואלת ומצביעה על החצאית והחולצה?
"מאוד" הוא עונה, והחיוך שלו אומר את מה שבאמת חשוב, אומר שהוא כל כך אוהב, כל כך אוהב אותי.
יצאנו מהבית, נכנסים לאוטו הנקי, והקול המחייך זומם שוב: "שימי בבקשה ב'וויז' את הכתובת אבו כביר 6 תל אביב".
אני מקלידה, ואנחנו נוסעים. מגיעים למתחם חנויות עודפים של מעצבות.
"לכאן רצית?" - אני שואלת קצת בשוק, הרי יש כאן רק חנויות לבגדי נשים.
"כן, שלחו לי SMS על מבצע, אני חבר מועדון"
נכון. הגבר שלי חבר מועדון בחנויות רבות לבגדי נשים. הוא מעדיף לקבל הודעות על מבצעים בעצמו. הוא מכיר את האישה שאיתו, ויודע ששום SMS לא יגרום לה לפרגן לעצמה קניות כשהיא עצובה. אז החליט שהכי טוב שההודעות על מבצעים יגיעו ישירות אליו, והוא כבר ייקח אותי, הוא יאוורר אותי, הוא יפרגן לי.
אנחנו נכנסים לאחת החנויות, הבגדים הכי יפים ב-70% הנחה. הוא צדק, אכן כדאי. אכן משתלם. טוב שבאנו. אחת הזבניות מציעה לו לשבת, והוא כרגיל, מסרב בנימוס, פונה לקולבים ומוריד משם כמה שמלות ש"בטוח יהיו עלייך יפות"...
אנחנו יוצאים מהחנות עם שקית מלאה בכל טוב, וכהדלת נטרקת, אני כבר לא יכולה להתאפק עד לאוטו, ומחבקת אותו בפומבי בחוזקה. לא, אלה לא הבגדים, זו היוזמה, הפרגון והאהבה הגדולה.
"את מקסימה" הוא אומר לי, אנחנו עומדים מחוץ לחנות ומתחבקים, ואז מתגנבת העצבות שוב, ואני שואלת שאלה שהיא יותר אמירה משאלה: "איזו מקסימה?!.. יש לי בעיה קשה, לא מקסימה". הוא מסתכל לי לתוך העיניים, ואומר בביטחון: "זו רק בעיה אחת, חוץ מזה הכול טוב...וגם לבעיה הזו יהיה פתרון". והוא צודק. אני יודעת שהוא צודק. אחזנו ידיים, כמו חתן וכלה שנישאו זה עתה, צועדים ואני יודעת, שהוא איתי, תמיד איתי
.
התלבטתי אם לשתף, והחלטתי לשתף מתוך אמונה שכל אחת צריכה שיהיה מישהו או מישהי בחייה, אימא, אבא, אחות, אח, חבר, בן זוג, בת זוג, שיחזיק לה את היד, עד שיגיע הסוף הטוב
.
חג אהבה שמח. אוהבת אתכן מאוד
אני מתעוררת לעוד בוקר עצוב. ככה זה בזמן האחרון. יש לי סיבות מספקות לכך. היום יש סיבה טובה פי 100 לעצב הזה. כן, שוב יום השנה הגיע, אותו יום שבו בפעם המי יודע כמה נאצלתי להיפרד מעובר כה יקר. למה בכלל המוח זוכר? עברה בדיוק שנייה עד שהחלטתי שאני מוותרת מראש על בזבוז אנרגיה בנבירה בשאלה שלא בטוח שאצליח לענות עליה. אחרי הכול, לרוב השאלות ששאלתי בשנים הקשות האלה לא התקבלו תשובות. אני שומעת את כפכפי הבית שלו מתקרבים אליי, וחושבת לעצמי, היום אני לא רוצה להיות עצובה. איך אני מדביקה את עצמי בשמחת החיים שלו? איך אני מתפנה לשמוח על מה שיש? איך אני עושה לעצמי יום טוב יותר?
"בוקר טוב טולי" הפסיק הקול שלו את המחשבות שלי שתפסו מקום של כבוד בראש.
"בוקר אור מתוק שלי" עניתי בקול צרוד משינה.
הוא ניגש לפתוח את התריסים, ולאפשר לקרני האור לסנוור אותי.
"אני יורד לקרצף את האוטו"
"או קיי" עניתי
"ו...כשאחזור, תהיי מוכנה, יש לי תוכניות", הוא התקרב, הסתכל אליי לתוך העיניים, חייך חיוך גדול וזומם, חיוך מושלם כאילו לא כאבנו מאות פעמים...חייך כאילו החיים שלנו מושלמים, כמו לא חסר מה שכל כך חסר...
"מעולה", אני מחליטה להתמסר לחיוך שלו, ולנסות להידבק בתכונה שמאפיינת אותו יותר מכול, התכונה שרק טיפולי הפוריות חשפו, היכולת העוצמתית שלו להמשיך לחיות בשמחה, גם כשמאוד כואב.
הוא טורק את הדלת, ואני מחליטה למהר ככל שניתן, להתקלח, להתלבש, להכין לעצמי תה צמחים קר, לטגן פנקייקס בחמאה, להספיק לאכול, להתחיל בהכנות לארוחת הערב, להוציא מהמקפיא בשר, לקצוץ סלט ולשטוף ירקות שיכנסו לסיר עם הבשר. שלל פעולות בזריזות השמורה למקצוענים ולמנוסים, פעילויות שהמוח עסוק בהן, כך שלא יאפשרו לעצבות לעלות שוב על עגלת חיי.
בעודי מכסה את הסלט שהכנתי למקרר, אני שומעת את המנעול מסתובב ומיד לאחריו הקול שבו התאהבתי לפני כמעט 20 שנים מתפעל ממני: "וואו!!! איזו יפה את!"
"באמת? אתה חושב שזה מתאים?" - אני שואלת ומצביעה על החצאית והחולצה?
"מאוד" הוא עונה, והחיוך שלו אומר את מה שבאמת חשוב, אומר שהוא כל כך אוהב, כל כך אוהב אותי.
יצאנו מהבית, נכנסים לאוטו הנקי, והקול המחייך זומם שוב: "שימי בבקשה ב'וויז' את הכתובת אבו כביר 6 תל אביב".
אני מקלידה, ואנחנו נוסעים. מגיעים למתחם חנויות עודפים של מעצבות.
"לכאן רצית?" - אני שואלת קצת בשוק, הרי יש כאן רק חנויות לבגדי נשים.
"כן, שלחו לי SMS על מבצע, אני חבר מועדון"
נכון. הגבר שלי חבר מועדון בחנויות רבות לבגדי נשים. הוא מעדיף לקבל הודעות על מבצעים בעצמו. הוא מכיר את האישה שאיתו, ויודע ששום SMS לא יגרום לה לפרגן לעצמה קניות כשהיא עצובה. אז החליט שהכי טוב שההודעות על מבצעים יגיעו ישירות אליו, והוא כבר ייקח אותי, הוא יאוורר אותי, הוא יפרגן לי.
אנחנו נכנסים לאחת החנויות, הבגדים הכי יפים ב-70% הנחה. הוא צדק, אכן כדאי. אכן משתלם. טוב שבאנו. אחת הזבניות מציעה לו לשבת, והוא כרגיל, מסרב בנימוס, פונה לקולבים ומוריד משם כמה שמלות ש"בטוח יהיו עלייך יפות"...
אנחנו יוצאים מהחנות עם שקית מלאה בכל טוב, וכהדלת נטרקת, אני כבר לא יכולה להתאפק עד לאוטו, ומחבקת אותו בפומבי בחוזקה. לא, אלה לא הבגדים, זו היוזמה, הפרגון והאהבה הגדולה.
"את מקסימה" הוא אומר לי, אנחנו עומדים מחוץ לחנות ומתחבקים, ואז מתגנבת העצבות שוב, ואני שואלת שאלה שהיא יותר אמירה משאלה: "איזו מקסימה?!.. יש לי בעיה קשה, לא מקסימה". הוא מסתכל לי לתוך העיניים, ואומר בביטחון: "זו רק בעיה אחת, חוץ מזה הכול טוב...וגם לבעיה הזו יהיה פתרון". והוא צודק. אני יודעת שהוא צודק. אחזנו ידיים, כמו חתן וכלה שנישאו זה עתה, צועדים ואני יודעת, שהוא איתי, תמיד איתי
התלבטתי אם לשתף, והחלטתי לשתף מתוך אמונה שכל אחת צריכה שיהיה מישהו או מישהי בחייה, אימא, אבא, אחות, אח, חבר, בן זוג, בת זוג, שיחזיק לה את היד, עד שיגיע הסוף הטוב
חג אהבה שמח. אוהבת אתכן מאוד
