ממתינה למתנה
New member
אני יודעת שאני חייבת לכן הסבר מה קרה ואיך קרה אז בקצרה ממש: נשואים 12 שנה, עדיין בלי ילדים, אני בת 38 החצי עוד מעט בן 40. התחלנו לנסות מאז שהתחתנו וכשראינו שעברה שנה ולא הולך החלטנו לפנות לרופא.
פנינו לביה"ח מאיר שם טיפל בנו פרופ´ בן נון ז"ל שסתם משך אותנו שנה וחצי עם בדיקות ולא עלה על שום דבר, וטען שאנחנו "בלתי מוסברים". עברנו לבילינסון ושם עלו על זה שיש לי אנדומטריוזיס (כרגילמי שתצליח להגיד את המילה הזו בלי לשבור את השיניים) והתחלנו טיפולים שכולם לא הצליחו ובאמצע אחד הטיפולים הגעתי לאישפוז בגלל חור בקיבה וניתוח חירום עם אשפוז שמתוכו כמה ימים בטיפול נמרץ ועוד קצת במחלקה רגילה.
אחרי הניתוח לקח לנו קצת זמן עד שחזרנו לטפל ומאז כל הטיפולים שלי התחילו כהפריות אבל, נגמרו בהזרעות ואחרי שראינו שלא הולך עברנו לדר גונן ושוב התחלנו לטפל, ושוב הפריה שהתחילה כרגיל ונגמרה בהזרעה ואחריה ניתוח בגלל האנדו´ ואישפוז אחרי כמה ימים מהשחרור בגלל זיהום ושלושה חודשים של דיכוי ואחריהם טיפול על בסיס טבעי שנכשל, ומעבר לתל השומר. שם שוב עברתי ניתוח בגלל האנדו´ (שנתיים אחרי הראשון) וחשבתי לטפל שם אבל, הם המליצו לנו על תרומת ביצית רעיון שבהתחלה נשמע כמו חייזר בבטן ואח"כ התרגלנו אליו.
טיפול ראשון עם תרומה אצל דר´ גבע -נכשל והסתיים באישפוז בגלל דלקת בשתן.
עשיתי הפסקה מאד ארוכה שבמהלכה גם הצטרפתי לקבוצה במעייני הישועה (ממליצה בחום רב לכולן) וחזרתי לטפל הפעם אצל פרופ´ לברן.
טיפול ראשון-בטא 140, הכפלה יפה אבל, דופק שהפסיק בשבוע 8 וגרידה.
טיפול שני-בטא 168, הכפלה יפה, כל הבדיקות יצאו טובות כולל השקיפות אבל, אז בערב יוה"כ לפני שנתיים כמעט הפלה טבעית בשבוע 13, צוואר שהתקצר ונפתח ועד שהספיקו לחשוב מה לעשות התחיל דימום וזה נגמר.
טיפול שלישי-לא כ"כ מזמן, ב18.10 טסתי לקייב להחזרה והתוצאה היתה שלילית.
טיפול רביעי-הטיפול האחרון. בגלל השלילי החליטו לפצות אותי בטיפול חינם בארץ באסותא שזה אומר שאיבה מהתורמת בחו"ל, הבאת העוברים לארץ והחזרה בארץ. בינואר התחלתי עם פרוגינובה לחמישה ימים, וכשבאתי לבדוק הרירית היתה רק 6 מ"מ ויומיים אח"כ 6.5 שזה בשבילי כלום. העלו את המינון משלושה פרוגינובה ביום לארבעה, ואז הרירית הועילה בטובה לגדול ולהחזרה הגעתי עם רירית 13 מ"מ. היתה פאשלה בזמן השאיבה בקייב מהתורמת כי לא ידענו מתי השאיבה תהיה ולא הזמנו השגחה אבל, היתה שם משגיחה בשביל זוג אחר שהסכימה להשגיח גם בשבילנו, להחזרה כבר דאגנו לזה לבדינו.
ההחזרה היתה בט"ז שבט. היו 3 הפריות, והוחזרו שני עוברים יפים. התחלתי עם התמיכה שכללה אנדומטרין, זריקות פרוגסטרון ופרוגינובה אבל, הייתי קצת פאסימית לא יודעת למה. הבטא היתה צריכה להיות ברח´ אדר וכמה ימים לפני כן שמעתי בקול חי את הרבנית ימימה שאמרה שבחודש אדר הכל מתהפך, מי שאין לה זיווג תמצא זיווג, מי שאין לה פרנסה תמצא את הפרנסה ומי שאין לה ילדים יהיו לה ילדים ועם השיחה הזו בראש ותפילה שגם לנו יהיה איזה "ונהפוכהוא" קטן התחלתי את החודש. יום לפני הבטא ער"ח אדר קיבלנו הודעה שהעובר השלישי מבין העוברים שהיו לי הוקפא ולמרות שאין לנו ניסיון בכלל במוקפאים שמחנו מאד.
הלכתי לעשות בטא ברח´ אדר למרות שהיו לי קצת דימומים ולא קיוויתי וציפיתי להרבה אבל, בשעה 16 חיכתה לי הפתעה: בטא 135, שהכפילה ל397. בהוראה של פרופ´ כארפ מומחה להפלות חוזרות הוספתי לתמיכה גם פרגניל.
בהתחלה היו קצת דראמות כי התחילו לי דימומים וכאבים בשבוע 6 אבל, בסופו של דבר עם תמיכה ומנוחה זה הסתדר.
פסח עבר ואני מתקדמת, מגיעה לשבוע הקריטי שלי שבוע 13, עושה שקיפות והכל בסדר וההריון ממשיך.
שבוע 17-הגענו בשעה טובה לסקירה הראשונה שהיתה קצת קשה כי לרופא היה קשה לבדוק אותי אבל, הלכה בסדר ובה גילו לנו שיש לנו בת ושהיא בריאה חוץ מנקודה לבנה בלב שחייבה לעשות בדיקת אקו לב. עשיתי כבר חלבון עוברי וחוץ ממדד אחד שחייב בדיקת א.ס מיוחדת כי חשבו שיש לעוברית מום פתוח במערכת העצבים הכל היה בסדר.
חשבנו שהכל באמת בסדר והתחלתי להרגיש תנועות, עד לפני שבועיים.
לפני שבועיים בביקורת שיגרתית אצל לברן הוא ראה שהצוואר מקוצר, נתן אנדומרין ואמר לי לנוח ו"אם היית עובדת הייתי ממליץ לך על שמירה" (תודה לך באמת, ואם אני לא עובדת לא צריך שמירה???), אז הייתי בבית בשמירה קצת מול המחשב והרבה בשכיבה ועם אנדומרין כל השבועיים האלה.
השבוע הייתי שוב בביקורת בשבוע 20 המאד מכובד, ואז לברן אמר שהוא לא רואה בא.ס את צוואר הרחם ועשה לי בדיקה ואגינאלית שבה הוא ראה שהצוואר פתוח מה שחייב נסיעה לבית חולים ואישפוז. באותו יום הייתי צריכה לעשות אקו לב לעוברית אבל, בגלל העניין הזה ביטלתי את הבדיקה וטסתי במונית לאיכילוב ושם התחילה "החגיגה". שוב א.ס ושוב בדיקה ואגינאלית ומחליטים לאשפז לא פחות ולא יותר ביולדות.
שם מסבירים לנו שהעוברית אמנם בחיים אבל, הקרומים שלה בנרתיק ואין צוואר רחם שיגן עליה ולכן חייבים ליילד אותי. אחרי שיחות טלפון עם כמה רבנים ממכון פוע"ה ביניהם הרב בורשטיין החלטנו ללכת על זה בלית ברירה ובלב מאד כבד.
אחרי לילה עם פיטוצין ואפידורל (אל תשאלו איזה כאבים זה הזריקה הזו) במשך 6 שעות, נולדה התינוקת בלידה שקטה בלי רוח חיים ואחריה גם עברתי גרידת ניקוי כי השיליה לא יצאה.
זהו, נשארתי בלי התינוקת שלי, עם לב ריק ועם שאלה גדולה למה??? מבטיחה לכן שלקחתי את כל התמיכה, עשיתי באמת עשיתי כל מה שיכולתי למנוע את זה ולא הצלחתי, כנראה שלא הכל תלוי בי.
מעבר לכל מה שכתבתי יש גם נקודה אחת טובה בסיפור: רינה רונן כתבה כאן את הכל, ואתן כולכן התגייסתן בשביל לשלוח חיבוקים ולנסות איכשהוא לעודד אותי אז תודה בראש ובראשונה לאחותי ולאמא שלי שהיו איתי מתחילת הלילה הסיוטי הזה ועד שזה נגמר ולכן באמת באמת על הכל ולרינה ולרומיה על הטלפונים ובכלל על הכל ולכל שולחות המסרים התייחסתי רק לאחד ואני מבטיחה להתייחס לכולן.
חוץ מזה שכרגע אני לא ממש יודעת מה יהיה, אם בכלל תהיה פעם הבאה ומתי ואיך היא תהיה. מרגישה שאני כבר לא מסוגלת להמשיך ומודה למרות שזה לא מקובל פה שאני מתחילה להתייאש, באמת שאין לי כח לכל זה.
אה. ועוד דבר: בקשר לאמונה בקב"ה אני יודעת שהוא לא חבר שלי ואין לי איתו יחסי "קח תן" אבל, אני מכריזה כרגע על ברוגז איתו ושאני כועסת עליו.
כותבת את הכל עם דמעות שלא מפסיקות ומי שלא רוצה לקרוא ולא מגיעה עד כאן זה בסדר אבל, מי שכן מגיעה תעשו לי טובה ואל תכתבו לי ש"זה לא נורא" כי זה כן, זה הכי נורא בעולם ואל תכתבו לי "בפעם הבאה יהיה בסדר" כי כמו שכתבתי אין לי כבר כח לכל הדבר הזה וכרגע אני לא יודעת אם בכלל תהיה פעם הבאה.
