לא שמעתי על כך, אבל באופן כללי הטעמה מאריכה את התנועה
זה בעצם המשמעות של הדגשת הבהרה מסוימת ולא אחרת.
צריך לקחת בחשבון שהרבה מהתופעות שאנחנו מגדירים כחלק מכללי הניקוד הן בראייה סינכרונית ולא דיאכרונית. במילים אחרות, הן מסתכלות על המערכת כולה ועל הכללים יחד, בלי להתחשב בתהליכים ההיסטוריים שקרו לאורך זמן.
במקרים רבים תופעות קרו דווקא בצורת היסוד שמבחינתו היא הצורה הרגילה, צורת ה"מוצא", ומה שנראה לנו כ"שינוי" הוא למעשה צורה קדומה שהייתה קודם אבל לא השתנתה. לדוגמה, צורות הפסק (במקרא) מייצגות צורות קדומות יותר (כלומר הן לא השתנו, הצורות הרגילות הן אלה שהשתנו). צורות נסמך נקבה שגמרות בתי"ו (םַת או םֶת במקום םָה) הן הצורות הקדומות יותר; העיצור t נאלם ונעלם ("התאפס") בסוף מילה בצורת היחיד אך נשמר בנסמך ובנטייה (כי אז הוא לא היה בסוף, היה המשך דבוק אליו).
אאל"ט גם במקרה של חיטוף פעמים רבות מדובר בתנועה שהתארכה בקרבה לטעם, כלומר המצב ההתחלתי לא בהכרח היה תנועה שנחטפה אלא להפך, נוספה. אבל אני לא יודעת לפרט מעבר לכך רק ע"ס זיכרוני בלבד.
זה בעצם המשמעות של הדגשת הבהרה מסוימת ולא אחרת.
צריך לקחת בחשבון שהרבה מהתופעות שאנחנו מגדירים כחלק מכללי הניקוד הן בראייה סינכרונית ולא דיאכרונית. במילים אחרות, הן מסתכלות על המערכת כולה ועל הכללים יחד, בלי להתחשב בתהליכים ההיסטוריים שקרו לאורך זמן.
במקרים רבים תופעות קרו דווקא בצורת היסוד שמבחינתו היא הצורה הרגילה, צורת ה"מוצא", ומה שנראה לנו כ"שינוי" הוא למעשה צורה קדומה שהייתה קודם אבל לא השתנתה. לדוגמה, צורות הפסק (במקרא) מייצגות צורות קדומות יותר (כלומר הן לא השתנו, הצורות הרגילות הן אלה שהשתנו). צורות נסמך נקבה שגמרות בתי"ו (םַת או םֶת במקום םָה) הן הצורות הקדומות יותר; העיצור t נאלם ונעלם ("התאפס") בסוף מילה בצורת היחיד אך נשמר בנסמך ובנטייה (כי אז הוא לא היה בסוף, היה המשך דבוק אליו).
אאל"ט גם במקרה של חיטוף פעמים רבות מדובר בתנועה שהתארכה בקרבה לטעם, כלומר המצב ההתחלתי לא בהכרח היה תנועה שנחטפה אלא להפך, נוספה. אבל אני לא יודעת לפרט מעבר לכך רק ע"ס זיכרוני בלבד.
