פרפקציוניזם: מתי השאיפה לשלמות עוזרת, ומתי היא תוקעת

אנשים עם נטייה פרפקציוניסטית יכולים להשקיע שעות בתיקון פרטים שאף אחד אחר לא יבחין בהם, ולהרגיש לא מסופקים גם כשהתוצאה טובה מאוד.

מחקרים מהעשורים האחרונים מצאו שהנטייה לפרפקציוניזם עלתה בקרב צעירים במדינות רבות, ורבים מקשרים זאת ללחץ החברתי ולהשוואות ברשתות.

שני סוגים של שאיפה

חוקרים מבחינים בין שאיפה לשלמות, שכוללת סטנדרטים גבוהים ומוטיבציה, לבין דאגה מפני חוסר שלמות, שכוללת פחד מטעויות, ספק עצמי וחשש משיפוט.

הסוג הראשון יכול לעזור בהישגים. הסוג השני קשור במחקרים לחרדה, לדיכאון, לשחיקה ולהפרעות אכילה. אצל רוב האנשים שני הסוגים מופיעים יחד, במינונים שונים.

הקשר לדחיינות

נשמע מפתיע, אבל פרפקציוניסטים רבים דוחים משימות. כשהרף הוא שלמות, להתחיל זה מפחיד, כי כל התחלה חושפת את האפשרות להיכשל. לכן משימות נדחות לרגע האחרון, או לא מוגשות בכלל.

גם החלטות פשוטות, כמו קנייה של מוצר או ניסוח של הודעה, יכולות להפוך לתהליך ארוך ומתיש.

איך משחררים

הצעד הראשון הוא לזהות את הדפוס: לשים לב למחשבות כמו זה חייב להיות מושלם, או אם לא עשיתי הכול, לא עשיתי כלום.

אחר כך אפשר לנסות להגדיר מראש מה זה מספיק טוב. למשל, להקציב זמן קבוע למשימה, ולהגיש בסופו. או לשאול: מה יקרה באמת אם תהיה כאן טעות קטנה?

תרגול מכוון של טעויות קטנות, כמו לשלוח הודעה בלי לקרוא אותה חמש פעמים, מלמד את המוח שהעולם לא מתמוטט.

חמלה עצמית

פרפקציוניסטים נוטים לדבר אל עצמם בחומרה שלא היו מעזים להשתמש בה מול חבר. אימון בחמלה עצמית, כלומר להתייחס לעצמנו בהבנה כשאנחנו טועים, מפחית את הביקורת העצמית בלי להוריד את המוטיבציה.

כשהפרפקציוניזם פוגע בשינה, בעבודה, ביחסים או במצב הרוח, כדאי לפנות לאיש מקצוע. זה דפוס נפוץ, ויש דרכים יעילות להקל עליו.

השאיפה למצוינות יכולה להישאר. מה שמשתנה הוא היחס לטעויות: הן חלק מהדרך, ולא הוכחה לכישלון.

ועל הדרך לרכך את הביקורת העצמית: לדבר אל עצמכם כמו אל חבר: מה זו חמלה עצמית ולמה היא עובדת.

עוד בסדרה: מופנמים בעולם רועש: מה זה באמת אומר, ואיך חיים עם זה טוב | לכתוב את מה שמציק: איך כתיבה חופשית עוזרת לפרק מחשבות קשות

גם אתם מתקנים עד אינסוף? ספרו בפורום הפסיכולוגית או בפורום התמודדות עם מצבי לחץ.