Rotchild3x
New member
על זוגיות, נישואין, כספים וממון
שלום לכולם, אני קורא כאן המון ואתחיל בכך שבצעירותי תמיד חשבתי וגדלתי בידיעה שנישואין הם מעין מערכת סגורה שבה כל מה שהאבא והאמא (או הבעל והאשה) מכירים זה רק האחד את השני. בשנים האחרונות התפיסה הזו התערערה לחלוטין.
אני בשנות השלושים המוקדמות ובכל העשור האחרון הייתי עסוק בלבנות ולפתח את עצמי, הן עסקית ופיננסית והן אישית. אחרי עמל רב (מאוד..) כל השנים אני כבר מזמן מסודר כלכלית, עם חסכונות גדולים (שאפילו לא חשבתי שאגיע אליהם בגיל כל כך צעיר) והכנסה של 20-25 בחודש, תלוי בווליום העבודה. כרווק, אני חי חיים פשוט מושלמים. אני עצמאי לחלוטין, גר לבד בדירה גדולה, רכב חדש (בלי הלוואה), טיסות לחו"ל וטיולים בארץ כאוות נפשי ועוד אני חוסך לא מעט כל חודש. בינתיים מעגל החברים וקרובי המשפחה שלי כבר הספיקו להתחתן ולהביא ילדים. כמה מהם אף הספיקו להתגרש...
אני רואה מה שהם עוברים עם הנשים וזה פשוט קטסטרופה כלכלית. כאילו הם עובדים וחוסכים מעצמם כדי לפרנס אותן. לגבי הילדים זה סיפור אחר אני שלם עם זה שצריך לתת להם כל מה שאפשר ואף לחסוך מעצמך אם צריך, ההבדל הוא בין הצרכים החיוניים או מותרות קטנות כמו חוגים והעשרה לבין זוג הנעליים ה30.
בתקופה האחרונה אני עומד בפני רכישת דירה ואני לא יכול לספור כמה אנשים כבר הזהירו אותי מלהתחתן, שהרי כל מה שיש לך הופך להיות משותף, חצי חצי עם האשה. "אז מה הבעיה?" אני אומר, "אעשה הסכם ממון!". התגובות - "חחח" "בהצלחה" וכד'. אכן, בכל מעגל חברתי שהנושא עולה בו התגובות של הנשים הן תמיד "גבר שיבקש ממני לחתום על הסכם ממון אשלח אותו לחפש את החברים שלו" ו"גבר שיגיד לך דבר כזה לא באמת אוהב אותך/רוצה אותך/רציני כלפייך" ועוד ועוד פנינים ואני אומר למה? למה אם עבדתי קשה ובניתי עסק/השקעתי כספים/צברתי הון ונכסים או כל פעילות כלכלית שאדם עושה *לפני* שהוא מכיר את הפרטנר לחייו צריך להפוך למשותף? אפשר להבין את זה שמה שנצבר *במהלך* החיים המשותפים נחשב למשותף כי אתם יחידה כלכלית אחת, וגם כי בהרבה מקרים האישה יותר בבית עם הילדים מאשר הבעל, זה הוגן וצודק וגם הרי שזה מרצון, לתת למשפחה שלך כל מה שאתה רק יכול.
בנוסף מסתבר לי מהמון חומר משפטי שעיינתי בו שגם הסכם ממון חתום כדת וכדין לא תמיד יגן עלי מפני חורבן כלכלי. בית משפט יכול בהינף פטיש לפסוק בשונה לחלוטין ממה שכתוב שם. אגב, משפטית מה זה משנה אם יש לי מיליון שקלים בבנק או דירה ששווה מיליון שקלים? זה נכס וזה נכס ואפשר לתבוע חצי מכל אחד מהם. חשבתי להשקיע בחו"ל ע"מ להרחיק חלק מהרכוש ובכך להבטיח אותו ביום הדין אם יגיע אבל מסתבר שבהסכם ממון חייב לפרט כל מה שיש לך, אז גם אם אקנה בית ב300 אלף דולר במדינה אחרת במקום דירה בארץ הוא עדיין ייחשב לרכוש משותף ואפשר לתבוע בעלות או זכויות בו. (האם יש למישהו ניסיון דומה?)
האמת היא שאני באמת רוצה להתחתן ולחיות עם אשה שתהיה גם החברה הכי טובה שלי ומאוד רוצה כמה זאטוטים קטנים משלי לתת להם הכל (גם את הזמן והאנרגיות הפנויים, לא רק צעצועים והופעות) ויש לי הרבה מה לתת, אבל אני מרגיש שעקב החוקים ההזויים והפסיקות העוד יותר הזויות (מזונות של 120 אחוז מהשכר, ירידה מנכסים, פשיטות רגל וכו') אני חייב להפריד הפרדה מוחלטת בין כל מה שעשיתי "עד היום" לבין "החיים החדשים" שיהיו לי מיום החתונה. הכל ממקרים אמיתיים ומוחשיים שראיתי במו עיניי. אני לא יכול להרשות לעצמי להניח כל כך הרבה שנים של עמל רב והשקעה פיזית ונפשית עצומה על הכף המתנדנדת הזו לשארית חיי.
כמה מערכות יחסים אחרונות שהיו לי הוכיחו לי שגם כשהכל מושלם ופורח מספיק גיץ קטן כדי להפוך את הקשר למריבה אחת גדולה. מי יודע מה יהיה עוד 10 שנים? עוד 20? מי מבטיח לי שלא אתגרש בגירושין מכוערים מלאים בכסאח ורעל כמו כמה וכמה מקרים שהייתי עד להם במהלך חיי? איך אומרים לבחורה שאתה אוהב ורוצה בחייך לחתום על הסכם ממון? איך אתה נשבע לה שאתה באמת אוהב אותה וזה רק חתיכת נייר בדיוק כמו שתעודת הנישואין היא חתיכת נייר, שהרי אם לא הייתי רוצה בך בכל ליבי לא היינו כאן עכשיו מנהלים את הדיון הזה מלכתחילה.
אולי השאלה שצריכה לא פחות להישאל היא למה בעצם שמישהי תסרב לחתום על דבר כזה? אם כוונותיה טהורות ואהבתה אמיתית למי אכפת?
שלום לכולם, אני קורא כאן המון ואתחיל בכך שבצעירותי תמיד חשבתי וגדלתי בידיעה שנישואין הם מעין מערכת סגורה שבה כל מה שהאבא והאמא (או הבעל והאשה) מכירים זה רק האחד את השני. בשנים האחרונות התפיסה הזו התערערה לחלוטין.
אני בשנות השלושים המוקדמות ובכל העשור האחרון הייתי עסוק בלבנות ולפתח את עצמי, הן עסקית ופיננסית והן אישית. אחרי עמל רב (מאוד..) כל השנים אני כבר מזמן מסודר כלכלית, עם חסכונות גדולים (שאפילו לא חשבתי שאגיע אליהם בגיל כל כך צעיר) והכנסה של 20-25 בחודש, תלוי בווליום העבודה. כרווק, אני חי חיים פשוט מושלמים. אני עצמאי לחלוטין, גר לבד בדירה גדולה, רכב חדש (בלי הלוואה), טיסות לחו"ל וטיולים בארץ כאוות נפשי ועוד אני חוסך לא מעט כל חודש. בינתיים מעגל החברים וקרובי המשפחה שלי כבר הספיקו להתחתן ולהביא ילדים. כמה מהם אף הספיקו להתגרש...
אני רואה מה שהם עוברים עם הנשים וזה פשוט קטסטרופה כלכלית. כאילו הם עובדים וחוסכים מעצמם כדי לפרנס אותן. לגבי הילדים זה סיפור אחר אני שלם עם זה שצריך לתת להם כל מה שאפשר ואף לחסוך מעצמך אם צריך, ההבדל הוא בין הצרכים החיוניים או מותרות קטנות כמו חוגים והעשרה לבין זוג הנעליים ה30.
בתקופה האחרונה אני עומד בפני רכישת דירה ואני לא יכול לספור כמה אנשים כבר הזהירו אותי מלהתחתן, שהרי כל מה שיש לך הופך להיות משותף, חצי חצי עם האשה. "אז מה הבעיה?" אני אומר, "אעשה הסכם ממון!". התגובות - "חחח" "בהצלחה" וכד'. אכן, בכל מעגל חברתי שהנושא עולה בו התגובות של הנשים הן תמיד "גבר שיבקש ממני לחתום על הסכם ממון אשלח אותו לחפש את החברים שלו" ו"גבר שיגיד לך דבר כזה לא באמת אוהב אותך/רוצה אותך/רציני כלפייך" ועוד ועוד פנינים ואני אומר למה? למה אם עבדתי קשה ובניתי עסק/השקעתי כספים/צברתי הון ונכסים או כל פעילות כלכלית שאדם עושה *לפני* שהוא מכיר את הפרטנר לחייו צריך להפוך למשותף? אפשר להבין את זה שמה שנצבר *במהלך* החיים המשותפים נחשב למשותף כי אתם יחידה כלכלית אחת, וגם כי בהרבה מקרים האישה יותר בבית עם הילדים מאשר הבעל, זה הוגן וצודק וגם הרי שזה מרצון, לתת למשפחה שלך כל מה שאתה רק יכול.
בנוסף מסתבר לי מהמון חומר משפטי שעיינתי בו שגם הסכם ממון חתום כדת וכדין לא תמיד יגן עלי מפני חורבן כלכלי. בית משפט יכול בהינף פטיש לפסוק בשונה לחלוטין ממה שכתוב שם. אגב, משפטית מה זה משנה אם יש לי מיליון שקלים בבנק או דירה ששווה מיליון שקלים? זה נכס וזה נכס ואפשר לתבוע חצי מכל אחד מהם. חשבתי להשקיע בחו"ל ע"מ להרחיק חלק מהרכוש ובכך להבטיח אותו ביום הדין אם יגיע אבל מסתבר שבהסכם ממון חייב לפרט כל מה שיש לך, אז גם אם אקנה בית ב300 אלף דולר במדינה אחרת במקום דירה בארץ הוא עדיין ייחשב לרכוש משותף ואפשר לתבוע בעלות או זכויות בו. (האם יש למישהו ניסיון דומה?)
האמת היא שאני באמת רוצה להתחתן ולחיות עם אשה שתהיה גם החברה הכי טובה שלי ומאוד רוצה כמה זאטוטים קטנים משלי לתת להם הכל (גם את הזמן והאנרגיות הפנויים, לא רק צעצועים והופעות) ויש לי הרבה מה לתת, אבל אני מרגיש שעקב החוקים ההזויים והפסיקות העוד יותר הזויות (מזונות של 120 אחוז מהשכר, ירידה מנכסים, פשיטות רגל וכו') אני חייב להפריד הפרדה מוחלטת בין כל מה שעשיתי "עד היום" לבין "החיים החדשים" שיהיו לי מיום החתונה. הכל ממקרים אמיתיים ומוחשיים שראיתי במו עיניי. אני לא יכול להרשות לעצמי להניח כל כך הרבה שנים של עמל רב והשקעה פיזית ונפשית עצומה על הכף המתנדנדת הזו לשארית חיי.
כמה מערכות יחסים אחרונות שהיו לי הוכיחו לי שגם כשהכל מושלם ופורח מספיק גיץ קטן כדי להפוך את הקשר למריבה אחת גדולה. מי יודע מה יהיה עוד 10 שנים? עוד 20? מי מבטיח לי שלא אתגרש בגירושין מכוערים מלאים בכסאח ורעל כמו כמה וכמה מקרים שהייתי עד להם במהלך חיי? איך אומרים לבחורה שאתה אוהב ורוצה בחייך לחתום על הסכם ממון? איך אתה נשבע לה שאתה באמת אוהב אותה וזה רק חתיכת נייר בדיוק כמו שתעודת הנישואין היא חתיכת נייר, שהרי אם לא הייתי רוצה בך בכל ליבי לא היינו כאן עכשיו מנהלים את הדיון הזה מלכתחילה.
אולי השאלה שצריכה לא פחות להישאל היא למה בעצם שמישהי תסרב לחתום על דבר כזה? אם כוונותיה טהורות ואהבתה אמיתית למי אכפת?
