יש מחירים שנשמעים כמו זיכרון מהצבא. פיתה שווארמה ב-30 שקל, למשל.
ובכל זאת, זה המחיר על הלוח בשדרות ירושלים 11 בקריית ים, במקום קטן וכשר שנקרא שווארמה חברים. לאפה עולה 35. בעיר, פיתה רגילה כבר מתחילה ב-50 שקל, והרבה מנות מגיעות ל-60. ואין פה קופון ליום אחד או מבצע של אפליקציה, וגם לא מינימום קנייה כמו בחנות נוחות. זה המחיר הקבוע על הדוכן.
בואו נעבור על הבשר. יש שני גלגלים, הודו ועגל, ומי שלא מצליח להחליט מזמין מיקס ומקבל שני טעמים בפיתה אחת של 30 שקל, בלי לשלם פעמיים. בפנים נכנסים סלט, כרוב, עמבה (רוטב מנגו כבוש), לימון כבוש, חומוס, טחינה וחריף, והצ׳יפס בפנים או בצד, לפי האופי. מי שרוצה לשבת כמו בן אדם עם צלחת ותוספת משלם 50. מגשית לזוג עולה 80, ומגשית לארבעה 110, כלומר 27.5 שקל לסועד אם מחלקים את החשבון בארבע. זה כבר פחות מפיתה. משפחה של ארבעה שמזמינה ארבע פיתות נפרדות תשלם 120. המגשית חוסכת עשרה שקלים, ועוד ויכוח על מי קיבל יותר צ׳יפס.
איך זה מחזיק? דניאל, הבעלים, מסביר שהמקום קטן, יש מעט עובדים והתור לא נגמר. החשבון פשוט: פחות משכורות, יותר מנות ביום.
ההודו על הגלגל, אגב, הוא סימן היכר ישראלי. ברוב השווארמיות בארץ משתמשים בבשר הודו כהה, ובמקום רוטב היוגורט שמקובל בארצות אחרות מגישים טחינה, בגלל כשרות. השם עצמו מגיע מהמילה הטורקית צ׳ווירמה, שפירושה סיבוב, וזה לא המקרה היחיד: גם דונר בטורקית וגם גירוס ביוונית הם שמות שמתארים את אותה תנועה של השיפוד. השיטה עצמה, פרוסות בשר שנערמות על שיפוד אנכי ונחתכות תוך כדי צלייה, הופיעה באימפריה העות׳מאנית במאה ה-19, בצורת הדונר קבב. שני אנשים מתחרים על הקרדיט. האחד הוא איסקנדר אפנדי מבורסה, שלפי נכדו הגה את הרעיון כילד, בשנות ה-50 של המאה ה-19, במסעדה של אביו. השני הוא חמדי אוסטה מקסטמונו, שאולי הקדים אותו בעשרים שנה.
הידעת?מה הקשר בין השווארמה לטאקו המקסיקני? (לחצו לתשובה)
הידעת?איפה הדונר הפך למאכל עירוני רשמי? (לחצו לתשובה)
הידעת?איך הגיע השיפוד המסתובב ליוון? (לחצו לתשובה)
הלאפה, שעולה כאן 5 שקלים יותר, נקראת גם פיתה עיראקית. יהודי עיראק הביאו אותה לארץ בגלי העלייה של אמצע המאה ה-20. בישראל השם כבר משמש לכמה סוגי לחם שטוח, מהטאבון העבה ועד הסאג׳ הדק. כך שמי שמזמין לאפה בקריית ים מקבל בעצם היסטוריה עיראקית, שיטת צלייה עות׳מאנית וטחינה ישראלית בביס אחד. לא רע בשביל 35 שקל.
השווארמה חזרה להיות אוכל רחוב, ולא יציאה של ערב. מי שמחפש חוויה ממותגת עם תור שנמשך עד הרחוב הראשי ימשיך לשלם 50. מי שרוצה בשר בפיתה בלי הסיפור מוצא את המספר הישן בקריית ים.
מחירי אוכל רחוב הם סיפור שלם. אותו ביג מק עולה 5.69 דולר בסניף אחד ו-6.89 בסניף שנמצא שלושה קילומטרים משם, ובחולון הפלאפל של סוקולוב 98 סגר את הדלת אחרי 40 שנה. מי שאוסף כתובות כאלה ימצא עוד המלצות בקטגוריית האוכל והמשקאות בתפוז.
לתושבי חיפה והקריות זו נסיעה קצרה. לתושבי גוש דן זה כבר חישוב: אם 30 שקל בקריית ים שווים את הנסיעה צפונה, או שה-60 ליד הבית פתאום נשמע הגיוני?
