ילד שחוזר מהגן ומספר שחבר לקח לו את הכדור, או ילדה שמודיעה שהיא כבר לא חברה של מישהי מהכיתה, הם סצנה מוכרת כמעט בכל בית. הדחף הטבעי של הורים הוא לפתור מיד: להתקשר להורים של הילד השני, לדבר עם הגננת או לקבוע מי צודק. אבל גורמים מקצועיים בתחום ההורות מציעים לעצור רגע. רוב המריבות בין ילדים קטנות, קצרות ונפתרות מעצמן, והן גם שיעור מצוין בכישורים חברתיים.
אחת הסיבות היא שילדים לא נולדים עם היכולת לראות מצב מנקודת המבט של האחר. היכולת הזאת מתפתחת בהדרגה, ובסביבות גיל ארבע עד חמש רוב הילדים מתחילים להבין שלאחרים יש מחשבות, רצונות וידיעות שונים משלהם. לפני כן, 'הוא לקח לי' הוא כל הסיפור. אחרי כן, אפשר כבר לשאול 'מה לדעתך הוא רצה?'
מה אפשר ללמד, ובאיזה גיל
ארגונים העוסקים ברווחת ילדים, ובהם קו הסיוע האוסטרלי לילדים ואתר הדרכה להורים שממומן בידי ממשלת אוסטרליה, מציעים מודל פשוט לפתרון מריבות. השלבים שלו מתאימים כבר לגיל הגן, בשפה פשוטה, ומתרחבים ככל שהילד גדל: להירגע, לזהות מה מרגישים, לומר את זה במילים, להקשיב לצד השני, לחשוב יחד על פתרונות ולבחור אחד ששני הצדדים יכולים לחיות איתו, ואחר כך לבדוק אם הוא עבד. הטבלה הבאה מציגה כמה דוגמאות לניסוח ברוח הזאת.
| במקום לומר | אפשר לנסות | מה זה מלמד |
|---|---|---|
| 'תפסיק לבכות, זה סתם כדור' | 'אני רואה שאתה כועס. בוא ננשום רגע ואז נדבר' | שהרגש לגיטימי, ושקודם נרגעים |
| 'מי התחיל?' | 'ספר לי מה קרה. ומה לדעתך הוא הרגיש?' | הקשבה ונקודת מבט של האחר |
| 'תגיד סליחה עכשיו' | 'מה אפשר לעשות כדי שיהיה לו יותר טוב?' | תיקון מתוך הבנה ולא מתוך פקודה |
| 'אל תהיה כזה רגיש' | 'תוכל להגיד לו: אני עצוב כשאתה לא נותן לי לשחק' | תבנית לדיבור על רגשות בלי האשמה |
| 'אני כבר אסדר את זה' | 'איזה פתרונות יש? בואו נחשוב על שלושה' | חשיבה משותפת על פתרון |
השלב הראשון, ההרגעה, הוא גם החשוב ביותר. ילד נסער לא יכול לחשוב על פתרונות, בדיוק כמו מבוגר נסער. אפשר ללמד כבר בגיל צעיר כמה כלים פשוטים: נשימה איטית, ספירה עד עשר או התרחקות קצרה מהמקום. כשההורה עצמו נשאר רגוע מול הסיפור, הוא מדגים בדיוק את מה שהוא מבקש ללמד.
השלב השני הוא מתן שם לרגש. ילדים קטנים מרגישים 'רע', אבל מתקשים להבחין בין כעס, עלבון, קנאה ותסכול. ככל שאוצר המילים הרגשי שלהם עשיר יותר, כך קל להם יותר לומר מה מפריע להם, במקום להראות זאת בדחיפה או בצעקה. תבנית פשוטה כמו 'אני מרגיש… כש…' נותנת להם מסגרת מוכנה.
הידעת?
מה זה 'תיאוריית התודעה'?
זה המונח שבו פסיכולוגים מתארים את היכולת להבין שלאנשים אחרים יש מחשבות, רצונות ואמונות משלהם, שעשויים להיות שונים משלנו. במבחנים הקלאסיים בתחום, רוב הילדים מצליחים לזהות שמישהו אחר מחזיק באמונה שגויה רק בסביבות גיל ארבע עד חמש. לכן ציפייה מילד בן שלוש 'להבין את החבר' אינה תמיד מציאותית.
כדאי גם להבחין בין אמפתיה לבין רחמים. אמפתיה היא היכולת להבין מה האחר מרגיש ולמה, ואילו רחמים הם צער על מצבו. ילד שמבין שחברו נעלב כי לא הוזמן למשחק יכול להציע לו להצטרף. ילד שרק מרחם עליו לא בהכרח יעשה משהו. את ההבנה הזאת אפשר לטפח בשאלות פשוטות בזמן קריאת ספר או צפייה בסרט: מה הדמות מרגישה, ולמה.
מתי להתערב ומתי לתת לילדים לפתור
ההמלצות של אנשי המקצוע מבחינות בין מריבה רגילה לבין מצב שמצדיק מעורבות של מבוגרים.
- מריבה חד-פעמית שנפתרה תוך יום או יומיים: להקשיב, לשאול שאלות ולתת לילד להוביל את הפתרון.
- קושי חוזר להצטרף למשחק: לתרגל בבית, בהצגה קטנה, איך פונים לקבוצה ואיך מבקשים סליחה.
- ילד שמתבודד, לא רוצה ללכת לגן או לבית הספר, או מתאר פגיעה חוזרת מצד אותם ילדים: לפנות לגננת או למחנכת.
- אלימות פיזית או פגיעה מכוונת ומתמשכת: לערב את הצוות החינוכי מיד, ולא לחכות שזה יעבור.
עוד דבר שכדאי לדעת הוא שמערכות החברות משתנות עם הגיל. בשנים הראשונות של בית הספר ילדים נוטים לשחק עם ילדים רבים ומתחלפים, ובהמשך רבים מהם מתמקדים בחבר או שניים קרובים. לכן 'הוא כבר לא החבר שלי' בגיל שש אינו תמיד דרמה, אלא חלק מהדרך שבה ילדים בודקים קשרים. על ההשפעה ארוכת הטווח של חוויות חיוביות בילדות אפשר לקרוא במחקר מאירלנד על חוויות טובות בילדות.
איך אתם מתמודדים עם מריבות של הילדים בגן או בכיתה? שתפו בפורום חינוך לגיל הרך או בפורום הורים לילדים ביסודי.
