אבל בוא נניח שיש הצדקה לקיום של שני הקווים
זה מגוחך להשוות את 146 ל-1, ברור שהתדירות של 146 לעולם
לא תהיה פעם בעשר דקות כי אין בזה צורך. זה לא קו עורקי ומרכזי, זה קו משני שמחבר בין שכונות. ועוד הבדל בינו לבין קו 1, הוא שהמסלול שלו מפותל מאד. זה לא עירוב שימושים אם אין היגיון לנסוע בקו מקצה לקצה, זה עירוב טלאים. לכן זה קו גרוע.
אבל בוא נניח שיש הצדקה לקיום של שני הקווים
קו 146א בני ברק - תל גיבורים וקו 146ב הפנים חולוני.
ובפני משרד התחבורה עומדות שתי אלטרנטיבות:
קו אחד בתדירות רשמית של פעם בחצי שעה או
שני קווים נפרדים בתדירות רשמית של פעם בשעה
מה עדיף?
הרי ברור לך שלפיצול הקווים יש השפעה על התשומות הנדרשות להפעלת שני הקווים, השפעה שתשפיע על התדירות של כל אחד מהקווים הנפרדים.
אם אפשר לקיים את שני הקווים הנפרדים עם אותה תדירות, ברור שזה עדיף.
אבל אם לא ניתן, יש כאן טרייד-אוף שמצמצם את החד-משמעיות של הפתרון העדיף.
משרד התחבורה יוצר קווים כאלה לא עבור נסיעות מקצה לקצה אלא בגלל איחוד תשומות שמאפשר תדירות גבוהה יותר.
ולכן כאשר אתה נותן הערכה לקו, אתה צריך לבחון מה האלטרנטיבה הריאלית.
משרד התחבורה ניסה בשנת 2011 לבטל את קו הטלאים 45. הציבור לא היה מוכן לקבל זאת וקו הטלאים הוחזר. האם יש הגיון לנסוע בקו 45 מקצה לקצה?
אתה אולי תאמר שזה קו גרוע וחסר שימוש. אבל הציבור אומר אחרת.