אין ספק שגם אני אשמח לעזור לילדי,
אבל אני חושבת שכל ילד צריך להבין שלאחר הצבא הוריו לא חייבים לו שום דבר, ועליו להשתדל לנצל את הזמן שלפני הצבא כדי להשלים את כל מה שהוא יכול להשלים.
לדוגמה, הבן שלי באמת ניצל את הזמן בצורה מצוינת, כך שלאחר הצבא הוא יוכל לעמוד על רגליו בצורה עצמאית (אם הכול ילך כשורה, כמובן). ובמצב כזה, אם הוא יחליט ללמוד או כל דבר שיצריך עזרה כספית, בוודאי שתהיה בי נכונות רבה להמשיך לסייע לו כמיטב יכולתי. אני בהחלט בעד לעזור למי שעוזר לעצמו.
אבל לא ייתכן שנער (או נערה, כמובן) יחשוב שהוא יכול להקדיש את שנות נעוריו לבילויים, בזמן שהוריו מפרנסים אותו, ואחרי הצבא הוא ייזכר שבעצם הוא צריך שהם יפרנסו אותו עוד כמה שנים, כי עכשיו הוא רוצה לעשות את מה שהוא לא עשה לפני הצבא.
ואני רק אסייג: אנחנו לא בספרטה, ואם ילד נמצא בקשיים בתקופת נעוריו ובאמת לא מצליח ללמוד מאיזושהי סיבה (קושי לימודי, קושי נפשי או משהו אחר), אז ברור שאני לא אזרוק אותו לרחוב אחרי הצבא. אבל לפי הסיפור שסופר לנו כאן, הילד ממש לא בקשיים! הוא חוגג! והוא יכול ללמוד, אבל הוא לא לומד. אז סליחה, זאת פרזיטיות, והוא מוזמן להמשיך לחגוג אבל מתוך הבנה שאחרי הצבא לא תהיה לו רשת ביטחון כלכלית של הוריו. הרשת הכלכלית הזאת היא רק בנעורים. והוא חייב לקחת את זה בחשבון. אם הוא לוקח את זה בחשבון ומחליט בכל זאת להזניח את לימודיו - או-קי, הוא יישא בתוצאות. (כבר דיברנו היום על סיבה ותוצאה...) ועוד הסתייגות: מובן שגם אם הילד שלי התנהג בטמטום ובזבז את שנות נעוריו, ואילו אחרי הצבא הוא פתאום מתפכח ומתחרט ומבקש את עזרתי, אני לא אזרוק אותו לרחוב! אבל כל עוד הוא בגיל הנעורים, הוא חייב להבין מה עומד לקרות בעתיד! ומה שיקרה בעתיד הוא שאחרי הצבא אין לי שום כוונה לפרנס אף אחד!