שאלה קצת רגישה

grayart

New member
העניין הוא במה מטפלים

כי ההתנהגויות שאת מתארת הם בוודאי לא מגיעות משום מקום.
הם ביטוי של משהו עמוק ולא הדבר עצמו.

שנים לפני שבכלל ידעתי מה זה אוטיזם ידעתי שקיימת הבנה ביחס "לסימפטומים" (התבטאויות חיצוניות) של קושי פנימי, שאם נלחמים בהם ודואגים לעצור אותם, הקושי הפנימי יפרוץ החוצה בצורה אחרת, לפעמים אף יקבל ביטוי יותר אלים.

ההצקה המכוונת יכולה להיות דרך ליצירת קשר, לקבל יחס\התייחסות.
והשאלה היא באמת במה מטפלים במה שעל פני השטח או במהות.

אז במהות לא ניתן לטפל לדעתי באמת ניתן לטפל רק במה שעל פני השטח, וכאן נשאלת השאלה, אם הטיפול הוא להפסיק את ההצקות, מה הוא מקבל במקומם ככלי תקשורתי.

אני כילד , הייתי מציק לאבא שלי מהשניה שהוא היה חוזר הבייתה, אמא שלי הייתה אומרת לי תעזוב את אבא הוא עייף, תן לו לנוח, אבל לא היה סיכוי.
הייתי גם מתנהג כמו אדיוט בין ילדים אחרים, גם כנער קראו לי "הדפוק" ואני נהנתי מזה, הבנתי שאני מציק, הבנתי שאני לא מצחיק אף אחד מלבד עצמי, או מצחיק את כולם מלבדי, ולא הייתה לי שליטה, כי היה צורך\רעב חברתי, וזה נתן איזה שהוא סיפוק.
לא היה לי ערוץ אחר בריא לתקשורת ויחסי גומלין בריאים עם אנשים מסביבי.

אז אני בהחלט יכול להבין את הילדים שלך, ואני יכול להבין אותך, כי זה באמת התנהגות שהיא לא לעניין.
אבל זה כבר לא קשור רק להצבת גבולות.
כל גבול במקרה הזה, גם אם יצליח להחזיק מעמד, ייפרץ בסופו של דבר.
והגבולות ימשיכו להיפרץ, כל עוד הטיפול לא נותן מענה אמיתי וחלופה ראוייה לצורך העמוק שמעורר את ההתנהגות שנתפסת "כשלילית" אבל יש לה מניע חיובי בהחלט.
 
זה בדיוק כפי שאתה תיארת על עצמך

"
ההצקה המכוונת יכולה להיות דרך ליצירת קשר, לקבל יחס\התייחסות.
והשאלה היא באמת במה מטפלים במה שעל פני השטח או במהות."
.."
"הייתי גם מתנהג כמו אדיוט בין ילדים אחרים, גם כנער קראו לי "הדפוק" ואני נהנתי מזה, הבנתי שאני מציק, הבנתי שאני לא מצחיק אף אחד מלבד עצמי, או מצחיק את כולם מלבדי, ולא הייתה לי שליטה, כי היה צורך\רעב חברתי, וזה נתן איזה שהוא סיפוק."
זה בדיוק מתאר את בני כשהוא עם הילדים. כשהוא מתבייש הוא נראה רגיל. כשטופס ביטחון עצמי מתנהג כאילו שיכור. כולם צוחקים ואז הוא בהתחלה חושב שהוא הצליח להצחיק את כולם ושמח כי זאת היתה המטרה שלו. ואז בשלב מסויים קולט שבעצם צחקו עליו. ואז נפגע...
האמת פחות מבינה איך אפשר לעזור לו...
 

grayart

New member
אני לא יודע


אני כן יודע שהדבר הפנימי שמעורר את ההתנהגות הזו הוא חיובי.
גם אם מה שרואים ואולי גם הוא בעצמו נתפס כשלילי.

זה יכול להפוך להתמכרות (אובססיה?) וכנראה שזה לא התמכרות ולא אובססיה, רק ביטוי אחד, דרך אחת לתת מענה לתשוקה לקשר אנושי.

אני חייב להודות, שאצלי בתור צעיר, לא הייתה הבנה טובה לגבי חומרת המעשים.
אני באמת הרסתי לעצמי את החיים (לא אפרט, אבל זה היה הרס טוטאלי), והייתי צריך לשקם אותם הרבה שנים אחרי "שתפסתי שכל", בעצם עד היום בתהליך מתמשך.
חבל...
אני מבין את גורג,בקטע הזה!

אם אני הייתי מסוג האנשים שמכים על חטא, הייתי אומר:"חבל שלא ידעתי אז, את מה שאני יודע היום".
אז למה אני לא יודע איך לעזור לו?...
עצם הידיעה לא נותנת כלום.
יש לדעת ויש לדעת.
כל אחד צריך לגלות את האור בעצמו, והתנהגות כמו שאת תארת (וגם אני תארתי) זה דישדוש באפילה.
רק הוא(כל אחד מהם) יכול באמת לעזור לעצמו.
 

grayart

New member
זה נשמע כאילו אני אומר שאתה מכה על חטא?


אם לזה התכוונת ביציאה , אז , לא לא לא...
בדיוק ההיפך, לא מכה על חטא ולא מאשים אחרים, כמו שכתבת מקודם.
התכוונתי שאני מבין אותך, בכל מה שקשור לתהליך של תובנות בחיים, וצמיחה אישית.

המכה על חטא , זה כבר לא קשור אליך, מדבר על אם הייתי אני אדם שמכה על חטא.
מה שאני לא, ולא מאשים אותך בזה.

לזה התכוונת?

עדכון: חזרתי להודעה וניסחתי מחדש , מקווה שיותר ברור.
לפעמים מספר קוי מחשבה מתערבבים לתוך ניסוח אחד, ואז זה יוצא עקמומי
 

grayart

New member
הכוונה לילד שלה, והכללתי את זה לגבי כל אחד מהילדים .

סוג של מסע לגילוי עצמי.
היא לא יכולה לתת לו את התשובה, גם אני לא.
 

arana1

New member
ההבדל בין נרמול לעזרה הוא די ברור

כמו גם ההבדל בין מה שנקרא בטעות "טיפול" לתשומת לב מקדמת ומאפשרת.

ואפשר לשים את ההבדל הזה גם תחת הכותרת שמה לעשות "הרוב לא תמיד צודק",
שיש,ישמרנו השם, לאנשים זכות להתנהל כפי שהם מרגישים וחשים וצריכים גם אם זה לא מתיישב בדיוק לכווווולם הכי טוב בעין או לא זהה רק למה שהכי מקובל ומוסכם.

אז ככה, איכשהו אנחנו חיים במצב שבו תנועה שונה, רגישות לקשר עין, שמירה על תחום אישי ורגישות לתחום הפרט נחשבת לפשע ומחלה ולקות,
בחברה שפויה, סבירה, שבאמת מסוגלת להשקיע כמו שצריך בילדים, לחנך, לטפל, לעזור ולאהוב, זה לא היה ככה, זה הכל.
בחברה כזאת היה ולו אדם אחד שמסוגל להבין, או לפחות לנסות להבין, את הצורך בתנועה שונה מהמוסכם והמקובל, ברגישות לדברים שלא מזיזים לאף אחד מן הסתם, בצורך להיות בשקט עם עצמי (שוב, פשע נורא, מחריד, אסור להשלים עם התנהגות כזאת בשום פנים ואופן, מה זה צריך להיות אדם שלא יוצר כל הזמן קשר עם כולם כמו יתר הבבונים, להוציא להורג, מייד) .
הכלה, הבנה, תמיכה במאפייני הילד והאדם גם אם וכשהם לא תואמים בדיוק ציפיות שבטיות,מסורת קהילתית, או הנחות נורמטיביות, הייתה לא רק פותרת את הבעיות לכולם אלא מאפשרת לאוטיסטים לפרוח ולתרום אין סופית לחברה ולעצמן.
ההתעקשות המחרידה, הכל כך לא מנומקת, וכל כך טעונה, אם לא ממש אלימה, על חוסר סובלנות מוחלט לכל סימן ולו הכי קטן של שונות ומגוון לא ראויה לשם של חינוך, ומטילה צל כבד על היומרה להורות אחראית.

מן הסתם, על רקע היחס המזעזע, המחפיר, המביש, של החברה כולה, על כל מוסדותיה, גם על אלה שמתיימרים לגלם חינוך ורפואה ועזרה, לשונות הכי קטנה כפשע שאסור למחול עליו, ניתן להבין הורים שיעשו הכל על מנת לנרמל את הילד ככל האפשר,
ההורים עצמם לא אשמים בשנאה העצומה לשונות, באלימות הנפשית, ולא רק הנפשית, המחרידה המופנית כל הזמן ובכל מקום לכל אדם שנולד מעט אחר מהממוצע, ואם האחרות הזאת מבטאת רגישות לא מצויה אז על אחת כמה וכמה,
אבל מותר לאנשים שחוו את הדברים על בשרם, וחווים אותם כל הזמן, לומר להורים שמה לעשות נרמול לא רק שלא עובד באמת אלא שלטווח משמעותי הנזקים שלא אפילו מחרידים ואפילו לא הפיכים.
אז במקום זה עדיף להאבק מול חוסר הסובלנות לרגישות ולשונות ולנטיה לחיות גם לא לגמרי בהתאם למסורת הקהילתית שבטית,
לצערי, את הקרב הזה מנהלים אנשים מאוד ספורים ומאוד לבד,
ולא ניתן למצוא ולו אדם אחד סביר, מצפוני, מוסרי בשורות השירות הפסיכולוגי או באקדמיה או במערכת החינוך שיעזור לנו ולו במקצת במאבק הזה,
אפילו להפך,
אבל העולם משתנה, ישתנה, למרותכם, כי לאמת ולאהבה יש משמעות, שוב, למרותכם
 

גורג42

New member
את יודעת שלומית, אני שואל את עצמי שאלה אחרת כאן:

איך מישהי שאוטמת את אוזניה לכל מי שמנסה לחשוף בפניה את החוויה שלנו, מצפה ללמד את הילד שלה "להתחשב אחרים"? ממי, בדיוק, הוא יקבל דוגמא?

פשוט עולם הפוך.
 
יש לך ניתוק מהמציאות. מצטערת אם זה מרגיז אותך.

ואני אדבר איתך ממש בשפה שלך. אם אתה נדחף לשפוט את החינוך שלי לבני ובלי לדעת כלום מראש טוען שהוא סובל, אז לדעתי ההורים שלך חינכו אותך טוב. וסבלת לא בגללם. פשוט אי אפשר היה אחרת איתך. ומאוד חבל לי על הסבל שגרמת להוריך.
 

גורג42

New member
רואה איך את מתייחסת לאוטיסטים בפורום, רק בגלל שהם אוטיסטים

ולכן כתבתי את מה שכתבתי.

את, לעומת זאת, כתבת את מה שכתבת סתם כדי לפגוע. אבל הבדיחה היא על חשבונך, כי אני מסכים לחלוטין עם מה שכתבת: ההורים שלי אכן סבלו המון בגללי. ולא רק ההורים, אלא גם הרבה אנשים אחרים. הייתי פרא אדם אמיתי, פרחח לא קטן.

וזה באמת היה חבל. כמה שנים התבזבזו, רק בגלל שגם אני וגם הם לא ידעו איך לצאת מהברוך. אבל למרבה המזל, פתרנו את כל הבעיות שהיו אז. היום אני עצמאי וחי בסבבה, וגם יש לי קשר מצויין עם ההורים שלי. אם אי-פעם תרצי, אספר לך איך עשינו את זה.
 

grayart

New member
אני ממש מבין אותך.

גם ההורים שלי סבלו ממני מאוד. כל המשפחה סבלה.
הרבה דברים שאתה מספר אני מכיר גם מעצמי.
בזבוז זמן, חבל על השנים.
ואולי ככה זה הגורל
 

גורג42

New member
בורות וחוסר בשלות - אלה הגורמים לרוב הסבל בעולם

לכן גם אין טעם לחפש אשמים.

אגב, אפשר לומר שאת הפריצה הגדולה שלי קדימה עשיתי ביום שבו גיליתי את העקרון הזה של "אין טעם לחפש אשמים". כשמפסיקים לחפש אשמים, מתחילים לנתח את הבעיות באופן אובייקטיבי, ואז גם מוצאים פתרונות
 

גורג42

New member
תיקון: את מתייחסת לאוטיסטים ש"יודעים את מקומם" בכבוד

אני רואה אותך כאן בפורום כבר הרבה שנים, ומעולם אבל מ-ע-ו-ל-ם לא ראיתי אותך נותנת מקום לדיעות של האוטיסטים הבוגרים בפורום.

למעשה, גם מעולם לא ראיתי אותך נותנת מקום לדיעות של ההורים שמתייחסים אלינו כאל בני-אדם. או בכלל, לאנשים שמנסים למצוא פתרונות וגישות שהם טיפ-טיפה שונות ממה שמקובל.

וממש לא משנה עד כמה אותם אנשים ניסו להתחשב ולהיות רגישים. תמיד פטרת את כולנו בהינף יד כאילו אנחנו סתם מזבלים בשכל, מבלי שאפילו טרחת לעצור ולהקדיש חמש דקות לאשכרה לנסות ולהבין מה אנחנו באמת אומרים.

אגב, די ברור לי שלעולם לא אצליח לשכנע אותך לשנות גישה. אבל עדיין חשוב לי לקרוא לילד בשמו, כי אולי זה יגרום להורים אחרים שרואים את הדינמיקה הזאת מהצד לעצור ולחשוב.
 

kagome10

New member


אין הנחתום מעיד על עיסתו. ועל השאלה באיזו מידה אדם X מתייחס לאנשים מקבוצה Y ראוי לשאול את האנשים מקבוצה Y.
 

schlomitsmile

Member
מנהל
מבינה שההודעה הזאת היא סוג של "תרגיל" כדי להמחיש נקודה כלשהי
ועדיין-
הורה שישתף ויציג גישה טיפולית בה בחר ,
אין לתקוף אותו במישרין או במשתמע על בחירתו,
אך ניתן יהיה להמליץ על גישות חילופיות או להעלות נקודות למחשבה
לגבי השיטה שתוארה (פרט למקרים בהם מדובר על אלימות פיזית או מילולית כלפי הילד ).
&nbsp
(מתוך תקנון הפורום אגב)
 
למעלה