שאלה קצת רגישה

kagome10

New member
מה שאתה אומר זה רק חצי נכון

והחצי השני הוא שהיה מגוון של תפקידים חברתיים שאנשים יכלו לקחת. אני אישית חושבת על רוסיה ולא על אירופה - כי אני מכירה את ההיסטוריה שלה טוב יותר. והיה (ועדיין יש במידה מסויימת) הרבה יותר מוכנות לקבל מוזרויות כמו נפח שנפנף בידיים (ולפני הנצרות הקשר בין נפחות לכישוף היה קיים וידוע, ולא גרר שריפה. באופן כללי הנצרות הייתה פחות סבלנית ללא מעט דברים שהיו פתוחים אליהם יותר לפני המונותאיזם). האוטיסט יכול היה להיות השאמאן או רועה הצאן או סתם המשוגע של הכפר. ואומנם המעמד השונה היה יכול להיות מלווה בחסרונות, אבל אני חושבת שהייתה שם גם הגנה שאין בימינו.
&nbsp
בנוגע לתקופה הטרום חקלאית - הפסקתי לאהוב את ישמעאל אחרי שלמדתי יותר על התקופה ההיא. הרגו שם המון אנשים. חלק מההערכות מדברות על שליש מהגברים בגילאים מתאים ללחימה (מה המקבילה הגברית של "גיל הפוריות" אצל נשים?). וזה אם מתעלמים מזה שחצי מהילדים מתו ממחלות לפני שהם הגיעו לבגרות.
&nbsp
כן, החברה הייתה שיוויונית יותר, אבל כל המוות הזה פשוט לא שווה את זה. אחוזי המוות האלים יורדים בעקביות לאורך ההיסטוריה האנושית, ולדעתי זו מגמה מצויינת עד מאוד.
&nbsp
שלא לדבר על זה שבין ציידים-לקטים והחברה של ימינו היו המון גווני ביניים.
&nbsp
בסך הכל, אני חושבת שלמרות שפעם העונשים על חריגה מהנורמה היו גדולים יותר, היה מגוון רחב יותר של תפקידים חברתיים שאנשים יכלו לקחת. עכשיו מנסים לצמצם הכל לאיזו נורמה אחת ויחידה (ובגלל זה "ליקויים" חדשים צצים חדשות לבקרים. כי מנסים להפוך לפתולוגי את מה שהוא חלק מהרצף האנושי).
 

גורג42

New member
נראה לי שאת מבלבלת בין הגישה של הפסיכיאטרים לגישה של הציבור

הציבור הרחב לא עד כדי-כך שפוט של הנורמה. זאת בדיוק הסיבה שהגישה הטיפולית כל-כך מרגיזה אותי: כי אין שום קשר בינה לבין מה שקורה באמת שם בחוץ. וממש לא צריך לחכות לאיזו אוטופיה כדי להגשים את עצמנו בצורה "אחרת". אפשר לעשות את זה כאן ועכשיו, ואף אחד לא ימנע את זה ממך.

ונכון - פעם היה מגוון רחב של תפקידים חברתיים אפשריים. אבל עדיין, המגוון הזה היה בגדול רשימה סגורה של אפשרויות.

היום, לעומת זאת, השמיים הם הגבול. יש מלא אנשים ששום תפקיד חברתי קיים לא מתאים להם, אז הם קמים ובוראים לעצמם תפקיד חברתי חדש. בימינו, עם כל הטכנולוגיה והמידע שזמין לכולם והרשת הגולבלית, הדבר הזה מעולם לא היה קל יותר.

ונכון, כל ה"מומחים" למיניהם אכן מנסים לעשות את מה שאת אומרת. אז מה? החוכמה היא להתעלם מהם. הדיעה של ה"מומחים" היא לא חוק, והיא גם לא הדרך שבה רוב האנשים רואים את הדברים.

קודם כל, רוב האנשים בכלל לא חושבים במונחים של "אבחנות" בחיי היומיום.

שנית, גם כשהנושא עולה, אז ברוב המקרים מתייחסים לזה כאל קוריוז ותו לא. אולי לא כשהאבחנה היא אוטיזם, אבל בהחלט כשמדובר בדברים כמו "הפרעת קשב" או "ליקויי למידה" כאלה ואחרים. במידה מסויימת הדברים האלה אפילו נחשבים למגניבים, לפחות בעיני אנשים מסויימים.

בקיצור, המגוון האנושי לא ממש נמצא בסכנה, כל עוד יודעים להתרחק ממי שצריך להתרחק ממנו.

נ.ב.
אם "כל המוות הזה" מפריע לך, אז באמת שאין שום תקופה בהיסטוריה שטובה יותר מהתקופה שלנו. שום תקופה אחרת לא מתקרבת, אפילו, לאותה הליגה. תוחלת החיים בכל העולם, כולל רוסיה, היתה בסביבות 30 שנה במאה ה-18. תוחלת החיים לילדים בני 10 בכל העולם, כולל רוסיה, היתה בסביבות 50 שנה במאה ה-18. משני הנתונים האלה ביחד אנחנו למדים ש-:
(1) אנשים מתו כמו זבובים אז, ובגיל יחסית צעיר.
(2) שיעור תמותת תינוקות וילדים בתקופה ההיא היה מבהיל ממש.
 

kagome10

New member
אם אתה חושב שכתבתי את ההודעה הקודמת שלי כשיר הלל לנחשלות

אז אתה טועה. וזו בדיוק הסיבה שהבאתי את ההערה לגבי מקרי המוות בסוף - אמרתי *בדיוק* את מה שאתה אומר ב-נ.ב וזה שהרגשת צורך לרשום את זה גורם לי לשער שלא הבנת שזה מה שאני אומרת.
&nbsp
אני כן חושבת שלמרות שהחברה של ימינו סך הכל יותר טובה מכל חברה שהתקיימה אי פעם (וזה טוב, כי זה אומר שהמגמה היא מגמת שיפור), יש הקשרים בהם היא נסוגה. יש מחיר על יציאה מהתפקידים החברתיים. הוא לא מסכן חיים כמו פעם בעולם המערבי, אבל הוא קיים. והרבה אנשים (גם נ"טים בעליל) מרגישים לכודים. מרגישים שפעם הייתה דרך לציית לחברה ולצאת בסדר, ועכשיו אין. למשל, יש הרבה אמהות שחושבות שהציפייה של החברה גם לקריירה וגם גידול ילדים זה בעצם אוסף של ציפיות סותרות שאין שום דרך להגשים. פעם הייתה דרך אחת ויחידה שהיא בסדר, עכשיו אין אף דרך שהיא בסדר. זה שיפור, אבל אני רוצה שכל הדרכים יהיו בסדר.
&nbsp
ואני חושבת שהמדיקליצזיה של... הכל בערך, היא סכנה משמעותית.
&nbsp
יש חלקים בחברה שמתנהלים כמו שאתה מתאר. אבל זה ממש לא קל ופשוט להגיע אליהם. ותזכור - ילדים לא בוחרים את הסביבה שלהם. יש סביבות בהם עושים ועוד איך עניין מהפרעות קשב וריכוז וכו'. יש סביבות שבהן הליכה בדרך שאתה מתאר תגרור נידוי מהסביבה. יש מקלטים לנערים הומואים כי יש כמות מספקת של הורים ששזורקים אותם מהבית בשביל שיש צורך במקום שהם יוכלו לחיות בו, רק לשם דוגמא (בעוד שהיו תקופות בהם הומוסקסואליות הייתה מקובלת חברתית).
&nbsp
הסך הכל, המצב משתפר. אבל לדעתי כדאי לשים לב גם לדרכים בהן המצב מדרדר, ולחשוב אם יש דרכים לשפר אותו דווקא שם.
 

גורג42

New member
מסכים איתך, כמובן, שהמדיקליזציה הזאת היא סכנה גדולה

אני רק טוען שלא מדובר בתופעה חדשה, ובעצם מדובר בתופעה שהיא אוניברסלית פחות-או-יותר.

אני מתקשה להאמין שברוסיה של המאה ה-15 או בכל מקום וזמן אחר, לא רדפו את החריג והשונה. מדובר משהו שהוא חלק מהטבע האנושי, לצערי. אולי המצב שם לא היה גרוע כמו באירופה הקתולית, אבל אני עדיין חושב שעשית אידיאליזציה של מצב שבפועל היה הרבה פחות סימפטי.

אגב, בטווח המיידי של העתיד הקרוב, אני בכלל לא בטוח שהמצב משתפר. אני חושב שקיימת סכנה אמיתית שבעוד עשור או שניים הגישה הרפואית הרקובה תהפוך לחוק. חופש הביטוי הוא כבר מזמן לא מה שהיה פעם. ותוסיפי לזה את העובדה שכיום כל בני-האדם נמצאים במעקב על-ידי ממשלות ותאגידי ענק 24/7, ותגיעי למסקנה שיש סיבות גדולות מאוד לחשוש.

מיום ליום אנחנו מתקרבים למציאות שלא שונה בהרבה מהסיוטים הדיסטופיים שהיו פעם נחלת סיפורי המד"ב. מקווה שנצליח להימנע מזה, אבל לצערי אני לא אופטימי בכלל. לא בטווח הקצר, בכל אופן.
 

kagome10

New member
אני חושבת שרדיפת השונה היא תופעה אוניברסלית, אבל הדרכים

השונות בהן רדפו את השונה השתנו מתקופה לתקופה. וההגדרה לשונה הייתה שונה מתקופה לתקופה. ו, מה שיותר רלוונטי, בעבר העולם היה מחולק לקהילות שהיו מבודדות יותר זו מזו ולכן במובן מסויים היה מגוון גדול יותר. מי שהחרימו אותו בקהילה אחת יכל ללכת ולהתחיל את חייו מחלדש בקהילה אחרת תחת מגבלות מסויימות.
&nbsp
אצלנו הגלובליזציה יצרה מצב שבו אין כל כך את הבידוד הזה, צבעי הקשת (המוגבלים בצבעם, ובכל זאת) הפכו לעיסה אפורה. כבר נתקלתי בתחומים בהם עובדים שפשעו נגדם לא רצו לתבוע את המעסיק כי הם חששו של אימצאו עבודה בתחום. וזה תחום תחרותי, אין קרטל. אבל... לא צריך תאגידי ענק בשביל להרוס לאנשים את החיים.
&nbsp
במה אתה חושב שהתיאור שלי לא מתאים למציאות? למה הוא אידיאליזציה?
&nbsp
&nbsp
 

גורג42

New member
קגומה, הבעיה העיקרית שלי זה לא הדיעות שלה בנושא אוטיזם

הבעיה העיקרית שלי זו הדרך הנחרצת שבה היא, ישר על ההתחלה ועוד לפני שהתחיל הויכוח כאן, פוטרת בזלזול את ניסיון החיים של האוטיסטים כאן כלא רלוונטי.

את חושבת שלא ניסיתי, בעבר, גישה מתונה יותר? אני מגיב ככה ל"מלאת תקוות" כי בעבר ניסיתי (ויותר מפעם אחת) להיות רגיש ומכיל מולה ובתגובה קיבלתי בדיוק את אותו קיר בטון מתנשא שאומר לי שניסיון החיים שלי לא רלוונטי בשאני צריך לסתום את הפה.

ומה לעשות... יש גבול לכמה רגישות אני יכול להפגין כלפיי אדם שלא מפגין שום רגישות כלפינו?

אגב, אני גם לא סובל את ה"טיעון" הזה של "אתה אוטיסט ולא הורה, אז לא שווה להקשיב לך". לתשומת ליבם של ההורים כאן: אין דרך מהירה יותר ובטוחה יותר לאטום אותי ולהקיז ממני כל רגישות לכאב שלכם.
 

grayart

New member
אני כבר הספקתי לשכוח איך הכול התחיל...

אבל אני יכול להבין שהורה יעלה פוסט שיותר מבקש תמיכה מאשר עצה, והוא מרגיש שהורה אחר יוכל יותר להזדהות עם הקושי שלו, בלי לנסות באמת לעזור, רק לשם התמיכה.
נדמה לי שאיפה שהוא בשירשור היא כתבה את זה.
אני לא בטוח שהייתה לה כוונה שהדעה של האוטיסטים לא נחשבת, כמו שהיא צריכה מישהו כמוה שיבין אותה וידע לתת איזו מילת עידוד.

אני מכיר לבטים של הורים, גם אצלנו חשבנו איזה ילדים עלולים ללמוד עם הילד בגן, ומה יקרה אם הוא יגיע לגן שכולו נמוך או כולו גבוה בשפה אבל בעיות התנהגות קשות.
זה כנראה משהו שמעבר להבנות ומעבר לדעות, רק להבין שאתה לא לבד בתחושות שלך, ואולי הורה אחר הוא הכתובת ופניה כזו.
 

גורג42

New member
בדיוק בגלל זה אני למדתי, כבר די מזמן, לשתוק במצבים כאלה

פעם לא הבנתי את זה, אבל היום אני מבין שלא צריך לדחוף את האף בכל פעם שמדברים על התלבטויות בנוגע לגן ודברים כאלה.

כי זה נכון, שיש נושאים שבהם אין לי שום ידע ושום ניסיון. יש נושאים שבהם, אכן, יש הגיון לומר "אני מחפשת עיצה של הורים". \

ונכון, יש מקרים שבהם הורה מחפש דווקא תמיכה רגשית, ואז זה ממש לא הזמן להתחיל להתפלסף.

אני יודע את כל זה, ומסכים עם זה.

הבעיה מתחילה כשהקטע של "כאן זה לא המקום" הופך להיות תירוץ קבוע לחוסר הקשבה. ואצל "מלאת תקוות" מדובר במשהו קבוע. אצלה ואצל עוד כמה הורים כאן.

אני יכול לומר לך, שזה די מוריד את המוטיבציה לעצור ולחשוב לפני שאני מגיב, כשאני יודע מראש - על סמך הניסיון שלי עם אותם האנשים - שבכל מקרה יתייחסו להודעות שלי כאל "לא במקום".

וכפי שאתה בוודאי יודע, אני בהחלט יכול להיות רגיש ומתחשב ומכיל כשצריך. אבל כשמכניסים אותי למצב שבו אין לי ברירה אלא לזעוק כדי להישמע, אז אני אזעק.
 

גורג42

New member
מה שמדהים, זה שנדמה לך שאיכשהו "ניצחת" כאן באיזה קרב

אכן, הוכחת לי באופן שאינו משתמע לשתי פנים, שאין טעם להמשיך ולדבר איתך.
 
זה פורום חופשי לא מרגיש רגישות לכאב-לא חייב

באותה המידה - האם להקשיב לך או לא זה הבחירה החופשית של כל גולש וגולש. אף אחד לא חייב
 

schlomitsmile

Member
מנהל
פורום חופשי אבל קודם כל פורום תמיכה
וזה מחייב את כולנו לאיזושהי הכלה הדדית,
שלפעמים היא מאד לא פשוטה, לפעמים אי-אפשר לעמוד בה.
&nbsp
זה מתחיל בהכרה בכך שלכולם כואב.
רגישות לכאב של אחר יכולה להתבטא גם בלא להגיב להודעתו
או באמירת בדיוק מה שרציתי לומר, אבל בטון מתון יותר.
ובכל מקרה, היא מתבססת כאמור על הדדיות-
אף אחד לא חייב להקשיב לאף אחד,
אבל כדי שזה יהיה מקום של הקשבה, של הכלה- עבור כולנו,
רצוי מאד לוותר על הצהרות מתריסות מסוג 'לא"סים/ להורים/ לנ"טים אני לא מקשיב/ה'.
רצוי, אבל לפעמים הכאב הוא זה שמייצר אותן,
ובמקרה כזה, אם זה אפשרי,
טוב יהיה אם אותם מודרים מהקשבה יוכלו להכיל גם את זה.
אם הם לא יוכלו- תהיה התנגשות, וגם זה חלק מהחיים.
אולי אפשר יהיה גם מזה ללמוד משהו, בבחינת מעז יצא מתוק.
ואולי לא.
 
אני לא הצהרתי בצורה גורפת שלא מקשיבה לא"סים

זה גור הצהיר בשמי.
אבל אני עדיין מתעקשת וטוענת על חופש הבחירה למי להקשיב ובאיזה נושא.
ולא מקובל שגולש כלשהו (לא רק גור) ידרוש ממני להקשיב למישהו ספציפי ובנושא ספציפי. ועוד יכעס עליי!!
לדעתי זה די ברור....
אם היתי נתקלת בסיטואציה כזאת לא בפורום אוטיזם ולא עם גולש שהצהיר את עצמו כאוטיסט הייתי בהחלט מגיבה בצורה יותר חדה...
לגבי התמיכה- ברור שעדיף לתמוך, אבל אם גולש מסויים לא מרגיש כך בהחלט לא חייב.
 

kagome10

New member
לדעתי זה פרשנות הרבה יותר סבירה למה שאת אומרת

ממה שאת אמרת: "הרי הוא משוכנע שיודע מה עליי לעשות, מה עליי לחשוב, למי להקשיב ואיך להתיחס לאוטיזם וחינוך בני. "
פה הכנסת לפיו מילים שהוא בכלל לא אמר. בעוד שאת חוזרת ואומרת שאת לא באה לפה בשביל להקשיב.
&nbsp
אני חייבת להגיד - זה נשמע רע. להקשיב למי שאת מדברת איתו זה נימוס מינימלי. אם את לא רוצה להקשיב - אז אל תגיבי.
&nbsp
זה פורום חופשי. הנה, אני לא מקשיבה לאראנה. אני לא פותחת את רוב ההודעות שלו. אבל אני לא מגיבה לכל הודעה והודעה שלו כדי להגיד שאני לא מקשיבה לו. כי זו התנהגות מגעילה. ולענות למי שמנסה בכנות לתקשר איתי רק בשביל להגיד "נה נה בננה לא מקשיבה לך ולא מקשיבה לך" - מה הקטע? זה סתם אכזרי בלי שום סיבה הגיונית.
&nbsp
הניחוש הכי נדיב שלי הוא שמתישהו לימדו אותך שזה לא מנומס לא להגיב למי שכותב לך.
&nbsp
הניחוש הפחות נדיב שלי? מה שאת רוצה זה לא את הזכות לא להקשיב - זה פורום, אף אחד לא יכול להכריח אותך לפתוח את ההודעות של גור. מה שאת רוצה זה שהוא לא יביע את הדעה שלו. בשביל זה במקום פשוט להתעלם מההודעות שלו (שזו הדרך ההגיונית בעיניי לא להקשיב למישהו) את פותחת את ההודעות שלו, קוראת אותן, וטורחת שוב ושוב להגיב להן רק בשביל להגיד "נה נה-בננה לא מקשיבה לך ולא מקשיבה לך". זו השיטה שלך להשתיק את הדעה שלו. אבל, אם היא באמת לא נוגעת בך, אם את כל כך בטוחה שהוא טועה ולא אכפת לך ממה שהוא אומר, אז למה את פשוט לא מתעלמת ממנה?
&nbsp
וכן, זה תמלול מאוד לא נדיב שלך. אבל לכתוב למישהו רק בשביל להגיד שאת לא מקשיבה לו זה בעיניי אכזרי ללא סיבה.
&nbsp
ובמחשבה שנייה, אני נאלצת לשנות את דעתי על ההתנהגות של גור לאור העובדות. זה לא קוסט פרודוקטיבי, אבל נראה שהיא כן מקשיבה לך, גור! מנסה מאוד לא להקשיב, אבל מקשיבה. אני מגדילה במודל שלי את העולם את ההסתברות שהיא טועה ומגזימה בטיפולים. מי שעסוק בלהכחיש בדרך כלל יודע בליבו שיש מה להכחיש.
&nbsp
אבל אני עדיין חושבת שאמרת די והותר, ואין טעם לחזור שוב ושוב. זהו, היא שמעה אותך. עכשיו עדיף שהיא תנהל את הוויכוח הזה עם עצמה ולא איתך בפורום. לך היא יכולה להגיד "לא מקשיבה ולא מקשיבה" - להגיד את זה לקול הפנימי שלה יהיה קשה בהרבה.
 
אני לא חושבת שכשגור כתב

"תקשיבי לXXXX" הוא התכוון שאני אפתח ואקרא את ההודעות שלו. וכן היה לו ברור שאני עושה זאת בלי שהוא מבקש. הוא דרש שאני אשנה את דעתי ואסכים איתו רק על סמך הקריאה שלי.
ולזה בדיוק התכוונתי שאי אפשר לדרוש זאת.
כן בהחלט עם המשך השירשורים האלו אני יותר ויותר מבינה שיש פה בפורום מקום רק לאוטיסטים ו2-3 הורים שחושבים כמוהם.
כל דעה אחרת מותקפת מכל הצדדים. ויותר ויותר מרגישה לא שייכת.
כמובן שיש מלא פורומים בFACEBOOK להורים. ושם הרוב מבין אחד את השני..
אולי באמת שווה לי לא להגיב להודעות מהסוג הזה שהיו פה בשירשור הזה.
למה בכל זאת עונה? בעצמי לא יודעת....
 
בפורומי הורים - הורים משקיעים ונותנים מעצמם כדי

לקדם את הילדים, נותנים טיפולים, שמחים על ההתקדמותם.
ומבינים שלילדים יש קשיים, מנסים לעזור להם.
ורק כאן בפורום יש קבוצה מצומצמת של אוטיסטים בוגרים שתופסים כל הורה כדי לשכנע אותו שהורה הזה "מזיק" לילד שלו וגורם לו להיות עם טראומה לכל החיים (או חלק מהם). בעיניי הניסיונות האלו מאוד פוגעים. כי אולי איזה הורה במקרה יאמין לזה ולא יקדם את הילד. וחבל...
וזה ברור לי שאני אעשה את הכל כדי לקדם את הילדים שלי.

מה אני עושה פה? בעצם מחפשת את מעט ההורים שיש פה.
בדרך כלל אין פה קבועים. באים והולכים ( ככל הנראה לפייסבוק).

ובהחלט אתאמץ להתעלם מההודעות מהסוג הזה שהיו בשירשור הזה.
כי באמת חבל....
 

schlomitsmile

Member
מנהל
אף אחד בשרשור הזה לא הביע התנגדות גורפת לטיפולים
ובאופן כללי, יש כאן לא מעט שרשורים של התייעצויות לגבי בחירת טיפול ו/או מטפל,
וכל ההורים שכותבים כאן (ורוב הכותבים הם הורים)
רוצים לעזור לילדיהם להתחזק, לפרוח,
רובם (כולל כותבת שורות אלה) נעזרים גם בטיפולים.
גם הא"סים שכותבים כאן מאחלים זאת לא"סים הקטנים

הדיון הוא בעיקר על מטרת הטיפול:
להפוך את הילד ליותר נורמלי או לעזור לו להיות א"ס שמח.
ומכאן נגזר גם אופי הטיפול, והמטפל, ודרך העבודה בטיפול וכל השאר.

הנה רשומה קצרה רלוונטית, מתוך הבלוג של סולה
(אגב, היא נוגעת גם בסוגיית הגבולות שהעלית):
[URL]http://www.tapuz.co.il/blogs/viewentry/988216[/URL]
 
מה זה "להיות א"ס שמח"?

אני אשתמש באותה הדוגמה שהבאתי קודם מאמא אחד מפורום אחר. ילד במסעדה אוסף אוכל מצלחות של אנשים זרים. או דוגמה מסרט "על הספקטרום" עמית נכנס לדירה של מלצרית שמאוהב בה.
מה ההורים אמורים לעשות כדי לא לנרמל אלא לגדל א"ס שמח?
אני לא שואלת בציניות. אני באמת מנסה להבין.
 

schlomitsmile

Member
מנהל
מה הקשר כאן לנירמול?
"למדו את הילד, הלכה למעשה, גבולות בין צרכיו לצרכי זולתו,
והיו ברורים ועקביים מאוד לגביהם.
אם אתם מאמינים שלהיות אוטיסט אינו אומר להיות אנוכי וגועלי,
אזי חובתכם כהורים לקבוע גבולות וללמד אותם באופן שהילד יבין.
איסרו התנהגויות הפוגעות בזכויותיו של הזולת,
ואפשרו התנהגויות "מוזרות" אך בלתי מזיקות.
הורים אמורים למלא את כל הצרכים של התינוק הרך וחסר הישע.
ככל שהילד גדל ומתבגר, ההורים מעלים בהדרגה את הציפייה ממנו
שיכבד את צרכי ההורים וצרכי הזולת באופן כללי"
מתוך הרשומה של סולה שהעליתי קודם.
לי נושא הגבולות נראה קצת יותר מורכב:
יש גבולות חד-משמעיים, שאכן יש ללמד, כגון מגע בגוף הזולת וכד'
ואז חשוב להתעכב על "ללמד אותם באופן שהילד יבין"
מה שאומר שצריך להתחיל מבירור לא שיפוטי של באיזה אופן הילד יבין, מה השפה שלו.
לעומתם יש גבולות עמומים יותר, חשובים לא פחות,
גבולות נזילים יותר, משתנים כל הזמן,
אותם יש ללמד את הילד לברר עם זולתו, והדרך הטובה ביותר לדעתי היא דוגמה אישית:
לברר איתו את הגבולות האלה בינו ולביני.
זה לימוד הרבה יותר מורכב, והוא לימוד הדדי:
אני כאילו יודעת את זה כבר, אבל כשאני חווה את זה מול הילד שלי,
גם אני מאותגרת, גם אני לומדת ממנו ואיתו.
&nbsp
אז לגבי הדוגמאות שהבאת:
לקחת אוכל מצלחת של מישהו, כל אחד ובמיוחד זר, בלי רשותו,
או להכנס בלי הזמנה למרחב האישי של מישהו, לדירתה,
ברור שזה לא לעניין. זה גם לא חלק מלהיות א"ס.
הוא לא יהיה פחות א"ס אם ילמד לכבד אחרים.
אין קשר לנירמול.
אבל לנזוף בו ולהגיד לו שלא מקובל להתנהג כך, גם לא מתאים (לדעתי).
כי זה שזה לא מקובל, לא רלוונטי לו, הוא כולו לא מקובל

ואין מה לנזוף כי לא עשה זאת מרוע לב.
צריך למצוא את הדרך המתאימה לילד המסויים הזה.
לאחד זה יהיה הסבר הגיוני, לאחר- מה שנקרא סיפור חברתי
(סיפור בתמונות, עם מינימום טקסט, לפעמים עם המחשבות של הדמויות),
לאחר- משהו אחר.
חז"ל אמרו:חנוך לנער עפ"י דרכו, הם לא אמרו נסה לשנות את דרכו.
&nbsp
עוד דוגמה: בתח"י של הפיצקי נכתב שעליו ללמוד להפרד לשלום כמקובל
ולא להסתלק בלי מילה כשמבחינתו האינטראקציה מוצתה.
אחרי שיחות והתכתבויות ביני לבין מורת השילוב,
הגענו לזה שהיא והחונך שלו ישתפו אותו בתחושתם לאחר שהוא "נעלם" להם-
למשל: הייתי קצת מודאגת, חשבתי שאולי פגעתי בך ולכן הסתלקת,
או- נבהלתי כי פתאום נעלמת, וכד'.
כלומר להעלות למודעתו איך התנהלותו זו גורמת להם להרגיש
ומה היא גורמת להם לחשוב
ואיך הרגשות ומחשבות כאלה יכולות להשפיע על התגובה של הזולת כלפיו,
ומנקודה זו - זה לבחירתו איך לנהוג.
&nbsp
הבכור שלי, עוד מעט בן 23
(כן, גידלתי א"ס מוצלח, לפחות לפי הקריטריונים שלי ל"מוצלח"
)
נהג לעשות תנועה מוזרה, מעין השלכת הזרוע לאחור.
במקביל, סבל מהצקות בכתה.
אמרתי לו שאין בעיה בתנועה הזאת, הבעיה היא בראשים האטומים של המציקנים
שבעיניהם תנועות לא רגילות מסמנות בנאדם כמוזר, ואם הוא מוזר- מותר להתעלל בו.
הוא חדל מהתנועה בביה"ס, המשיך בבית

זו עוד דוגמא איך לא לנרמל וכן לעזור לו להסתדר בסביבה הכללית, בחברה.
&nbsp
 
אני אענה לך מה הקשר לנירמול

כי לבנים שלי כל הקווים האוטיסטיים שיש להם הם מהסוג הזה- להפריע לאנשים. אין להם שום תכונה מוזרה שלא מפריעה- לא תנועה, לא צורך להתבודד ולא רגישות לרעש, ולא בעיה בקשר עין.
לבן שמאובחן\לא מאובחן - הוא מאוד מרוכז ברצונות שלו. אם זה בא בסתירה לצרכים של אחרים- אז לא מזיז לו.
לבן אוטיסט בכלל יש הנאה מלעצבן. אז הוא ממש נהנה ומחפש דרך לעצבן. וזאת השונות שלו. שבעצם יש לו גם תחום מצומצם של משחקים. להרחיב אותו גם נראה לך כנירמול?
אז איכשהו במקרה שלי לא ממש מבדילה בין "לשים גבולות" לבין "נירמול".
ולשים גבולות נורא קשה.
לבן ה"חצי מאובחן" יש קושי בדחיית סיפוקים. אם הוא נלהב על משהו, אז שום דבר לא קיים סביבו חוץ מהדבר הנחשק. באותו רגע אי אפשר להסביר לו כלום.
לבן המאובחן גם אין צורך להסביר. כי הוא מבין שזה מפריע. וזה הכייף שלו.
 
למעלה