שאלה לאמהות

[אורית ג.]

לא היה לי רע לפני הילדים. הכוונה.

 

[b o t t e n]

../images/Emo6.gif

זה לא שהחיים נפסקים לגמרי, אבל הם בהחלט משתנים מן הקצה אל הקצה, ובאמת יש יותר נתינה מאשר לקיחה. ולמה עשיתי

כולן ילדו סביבי, ופתאום נורא התחשק לי. ידעתי שגם הילד שלי יהיה הכי מיוחד מכולם- וצדקתי

עובדה שאני כבר בהריון השלישי

אם ראית אוסטין פאוורס, אז תדמייני שיש לך מיני שלך, אבל ממש ממש חמוד- זה כיף, ועושה המון לאגו.

 

[אמא לצופציק]

גם אני הרגשתי כמוך

אף פעם לא הייתי מהנשים שעוברות ליד תינוק ונמסות.. תינוקות וילדים אף פעם לא עשו לי את זה ואפילו כשהייתי רואה משפחות עם ילדים הייתי קצת מרחמת עליהם על שהם משועבדים / מישהו תלוי בהם.. כשנולדה אחינית פיתחתי קצת רגשות (בכל זאת בת משפחה ) אבל למרות זאת כל פעם שהיינו נפגשים אצל ההורים הייתי שמחה שאנחנו חוזרים הביתה ויכולים ללכת לישון צהריים בסבבה או סתם לקרוא ספר במיטה והם ממשיכים לרוץ אחרי הקטנה... בקיצור אני וילדים היה ממש לא זה. למה בסופו של דבר יש לי ילד ??? נראה לי הגיל (32 ) והיה קטע ביום בהיר אחד שישבנו בבית שנינו על הספה ופתאום הרגשנו שנינו שמשהו חסר .. ויהיה נחמד שיתרוצץ פה איזה גמד קטן ..שישלים את התמונה... הרעיון התחיל להתבשל ודי מהר נכנסתי להריון. ההריון לא הצליח ונאלצנו לסיים אותו ... מה שהביא בבת אחת לרצון עז ביותר לילד .. ואחרי זמן לא רב שוב נכנסתי להריון. כל ההריון היה מלווה בפחדים וחששות וכשהוא בא.. לא מבינה איך חשבתי מה שחשבתי אז כשהייתי בלעדיו... רק שתביני גם היום ילדים ותינוקות אחרים לא ממש עושים לי את זה. רק הוא. אז אל תרגישי רע עם עצמך ... אני היום למרות כל המחשבות של איבוד העצמאות לא מסוגלת לעזוב אותו אפילו שניה. אני איתו בבית כבר שנה ולא נמאס לי ולא אכפת לי שהוא מרכז העולם מלך המלכים. ומה עם עוד ילד אני שואלת את עצמי ???

 

[אמא לצופציק]

שכחתי משהו חשוב...

אחרי הלידה לקח לי שבועיים להתאפס על עצמי ... כל הזמן חשבתי מתי כבר יבואו ההורים שלו לקחת אותו והייתי די בדיפרסיה.. כל הזמן חשבתי בשביל מה הייתי צריכה את זה והתגעגעתי לחיים הקודמים, ללהיות זוג לבד. בלי מחויבות לדבר תלותי ... (כמובן שכל הזמן הזה אהבתי אותו ולא האשמתי אותו בכלום לא כעסתי ולא התנכרתי לו אבל הייתי מדוכדכת..) לא אהבתי את הגוף שלי לא אהבתי את זה שאני נראית בהריון למרות שאני כבר לא ..והתביישתי לצאת מהבית בלעדיו (מפגרת ) שלא אראה סתם שמנה (איתו היה לי תירוץ ) מפגרת , כבר אמרתי ?! בקיצור לא הכל דבש וקינמון... אבל כל האיכסה שבדרך שווה הכל עם החיוך הראשון והתגובות הראשונות . לא הייתי מוותרת .

 

[b o t t e n]

אני עד היום יש רגעים של געגועים

לחיי הרווקות, אבל חיוך אחד מהם ממיס אותי ועושה אותי הכי מאושרת שבעולם

 

[מ י נ ר ל י]

כן, גם אני מוצאת את עצמי

חולמת בהקיץ על ימי הרווקות, אבל כדורגל אחד שנזרק לי על הפרצוף, או כף גדושה של גמדים שעפה לי ישירות לאוזן - מחזירים אותי למציאות מהר מאוד.

 

[אבא של טושו]

מרשה לעצמי להגיב - בתור אבא ../images/Emo66.gif

אני חושב שאין גבר או אשה בעולם שלא חוששים מהיום הזה שמביאים עוד מישהו הביתה. הרי כל בר דעת יבין שהחיים הולכים להשתנות. אני חושב, שהדבר שאנשים שאין להם ילדים לא מבינים הוא- שה"שאיבה" הזו כמו שאת קוראת לה- היא מ ד ה י מ ה!! כל דבר שעושים למען הדבר הקטן הזה שקצת דומה לך, והרבה דומה לבן זוג שלך שאתה כ"כ אוהב - נהפך להיות אושר ענק! אני חושב שאין דרך לכתוב את התחושה האמיתית שחש הורה טרי (שלא לדבר על תחושה של אמא. זה משהו שאני כל הזמן אומר לאשתי. לא משנה כמה אני אוהב את הבן שלי, אני לא יכול לדמיין עד כמה היא אוהבת אותו). ואם לענות לשאלות בצורה ישירה: למה עשינו? כי בשלב מסויים הגוף והנפש מבקשים את זה! אם את שואלת - אולי הנפש שלך כבר מתחילה לשאול... מה כיף בזה ומה טוב? הכל! מ-א' ועד ת'. החיוך הראשון, הבכי הראשון, השן הראשונה (לנו יצאו שתיים לפני שבועיים!!!), הצבע של הקקי שמשתנה. ה-כ-ל-!! בהצלחה!!!!!!!

 

[החתול של גרגמל]

דעה קצת אחרת...

אני ממש לא רציתי ילדים, וגם היום אחרי שיש לי ילדה אני ממש לא רוצה ילדים. השאיבה הזו היא מאוד קשה, כפי שציפיתי, ואני סובלת מכל רגע. אמנם אני מתה על הילדה שלי, על האופי שלה, הריח שלה וכו' אבל כל ההתעסקות סביבה - חיתולים, אוכל, הנקה (ואני מניקה בגיל 10 חודשים), שעשועים, בכי ועוד ועוד ועוד הם פשוט סיוט בשבילי. לא נהנית מזה בשום אספקט. מבחינתי לתת אותה לאופר שתהיה איתה כל היום ואני אבוא להרדים אותה בלילה. אני מקווה שזה ישתפר מתישהו. אבל - לראות את בנזוגי שנהנה הרבה יותר מסתכל עליה, מתלהב ממנה והשלישיה שפתאום נוצרה לנו - לזה אין ולא יהיה תחליף לעולם!!!

 

[tomer2007]

כל הכבוד על הכנות ../images/Emo70.gif

לא הרבה בנות היו כותבות ומודות בהרגשה גזו, אפילו בפני עצמן בחדר סגור בלי שאף אחד ישמע. אני מאוד מעריכה את זה שאת לא צבועה כלפי עצמך ומודעת מאוד למה שעובר עליך מקווה שבקרוב תתחילי להנות, כשתפסיקי להניק, כשהיא תשן כל הלילה (זה קורה מתישהו...), כשהיא תהיה בלי חיתולים ותלך לגן עד ארבע..

 

[אבא של טושו]

שאלה:

האם את מעניקה גם לעצמך? אני חושב שיש אנשים (אני שומע מחברים שלנו דברים דומים), שפשוט מותרים על הזוגיות ועל הדברים שאוהבים - בשביל לגדל את הילדים. צריך ללמוד לשלב בין הדברים ולא לוותר על האני הפרטי! לדוגמא: לא חיבים להניק עד גיל כזה, את יודעת. אשתי הניקה חודשיים, לאחר מכן התחלנו לשלב לו סימילאק בהדרגה עד שהוא התחיל לאכול רק את זה! אחת הסיבות המרכזיות (לא היחידה) היא התחושה שלה שהיא מיצתה את ההנקה, וזה הפך מכיף גדול למשהו מעיק. עוד דוגמא היא המסגרת של הילדים. הבן שלנו הולך למשפחתון מגיל 3 חודשים, יש לו מסגרת מסודרת - סדר יום - וכולם מרוצים! עוד דוגמא: יש הורים רבים שישנים עם הילד בתוך החדר של ההורים עד גיל מאוחר מאוד (לפעמים עד גיל שנה וחצי או יותר!!). אין ספק שזה פוגע בזוגיות. לסיכום, אני חושב שחובה על זוג הורים למצוא את הדרך של כל אחד (זה אינדיוידואלי כמובן) לגדל את הילדים בכיף ולשנות מה שמפריע.

 

[b o t t e n]

../images/Emo45.gifכל מילה בסלע../images/Emo70.gif../images/Emo88.gif

זה פשוט נכון במיליון אחוז

אסור לוותר עך הזוגיות ועל העצמי, יש צורך מחוייב המציאות לצמצם, אבל לא לוותר לגמרי. ב-8 1 8 וחצי הם במיטות, ובבקרים הם בגן, וזה הזמן שלנו לעצמנו. ואנחנו צריכים לזכור את זה.

 

[tomer2007]

אתה יודע....

שמת כמה סימני קריאה אחרי ה"ישנים ביחד עד גיל שנה וחצי ויותר"... זה ממש לא כזה סיפור... אם אני הייתי צריכה לצעוד לעבר חדר אחר בכל התעוררות של הנסיך שלי בלילה הייתי בטוח יורדת עוד ק"ג. לפעמים , הסיבה להשאר עם הילד באותו חדר היא דווקא לטובת ההורה בנוסף ללטובת הילד ובנימה זו אני גם אספר לך שבהודו מקובל לישון עם הילד באותה מיטה עד גיל 10.... (אולי טוב שאני לא חיה בהודו?

)

 

[d i n o l e]

והנה תראי כמה הודים יש בהודו

(פיצוץ אוכלוסין) אז כנראה שב"זוגיות" זה לא פוגע

 

[אבא של טושו]

בכיף שלך..

אם זה עושה לכם טוב - לשלושתכם - לבריאות. רק שלאחר שמדברים עם אנשים שנתנו לילדים לישון בחדר של ההורים עד גיל מאוחר, קוראים כמה ספרים בנושא, ורואים כל תכנית טלויזיה אפשרית בנושא - מגיעים כולם למסקנה שככל שהילד לומד מה החדר שלו ואיפה המיטה - זה טוב יותר לכולם. יהיה מאוד קשה בגיל שנתיים להעביר אותו חדר. אני לא מאמין שזה לא מפריע כשההורים רוצים אינטימיות, ובאמצע הילד נכנס לחדר כי ככה הוא רגיל. לגבי ההודים, אני לא יודע אם זה נכון - אבל אני כן יודע שלהורים רבים אין כוח להתמודד עם בכי של תינוק והם נכנעים לו ע"י הכנסה למיטה של ההורים. זה טוב כפתרון מיידי, אבל עושה נזק לטווח הארוך.

 

[lulyK]

אתה מאד נחרץ.

זו דעתך והיא לגיטימית, אבל לצרף אליך את *כל* אנשי המקצוע, *כל* הספרים, *כל* ההורים שישנו עם הילדים עד גיל מאוחר (לדעתך) זה בפירוש לא נכון. העולם הרבה יותר רחב ממה שנדמה לך

. (ישנתי במיטה עם הבכור מגיל תחילת חרדת הנטישה ועד גיל שנתיים - אז הוא בקש לעבור לחדר שלו. הנסיון היה כ"כ מוצלח שעכשיו גם אחיו הצעיר עבר למיטה המשפחתית, בגיל 10 חודשים. זה לגמרי מבחירה, מאמונה בזה שזה חשוב ותורם לילד ועושה הרבה טוב בטווח הקצר ובטווח הארוך, זה לחלוטין לא מכניעה לבכי, זו בחירה בדרך חיים - שאתה לא חייב לקבל אבל לא יזיק אם תכבד).

 

[meravido]

תסלח לי על התגובה שלי אבל מה שאתה

כתבת זה מהזה בולשיט! ממוש, הילדים שלי (ארבעתם) ישנו ועדיין ישנים איתנו. באיזשהו שלב (סביבות גיל 4 פלוס מינוס) הם רצו לעבור לחדר אחר ומאז ההחלטה שלהם לא היתה קימה אחת בלילה. הקטנים עוד ישנים איתנו בחדר - אחד במזרון לידי ואחד איתנו במיטה. לא מפריע לאינטימיות (עובדה מוכחת - יש לי ארבעה והם לא נוצרו בהפריה) והכי טוב שאף אחד לא צריך לקום בלילה מהמיטה, הכי מבאס בחורף הקר פה, כדי ללכת להרגיע חצי לילה תינוק שבוכה. ולידיעתך, בבכור שלי אני הייתי מאוד החלטית שלא לקחת אותו למיטה שלנו - כל לילה הייתי יושבת ליד המיטה שלו עד שנרדם במשך שעות. עד שבגיל שנתיים החלטתי שיותר חשוב שאני והוא נישן טוב והוא הצטרף אלינו. ומאז ועד היום החיים שלנו דבש. נכון שנבו מתעורר מדי פעם כי הוא עוד תינוק ונופל המוצץ או לפעמים הוא רעב או סתם שינים. אבל באופן עקרוני זה הרבה יותר נוח לכל הגורמים.

 

[פלגיה]

מי שמגבש הורות לפי תוכניות טלויזיה

יש לו בעיה קשה בעיני. לינה משותפת יוצרת בעיות למי שצופה אותן מראש, לא למי שזה מתאים לו ומסתדר לו. (בגיל מאוחר קל מאוד להעביר אותם חדר, ואף אחד לא מביא את החברה למיטת ההורים) כנ"ל הנקה עד גיל שנתים.

 

[d i n o l e]

רציתי להגיב לגבי מה שכתבת על הנקה

והכיף הגדול. אז נכון שכיף גדול זה בונוס. אבל הנקה היא לא פה רק בשביל הכיף היא בשביל לתת לילד שלך את האוכל הכי טוב שאפשר לתת בתחילת החיים שלו. לא כל דבר שעושים בחיים עושים אותו רק אם כיף. אצלי למשל הנקה זה כיף גדול, אבל לבשל מוצקים

מה אני אומר - לא משהו. אז בגלל זה אני לא מבשלת ורק מניקה? לא ממש (הגור כבר בן שנה). אז זה שאני מבשלת לא אומר שויתרתי על האני, וככה גם לא אמא שמניקה למרות שזה לא כיף לה רק כי היא יודעת שזה בריא.

 

[אבא של טושו]

אולי לא הסברתי את עצמי נכון..

ודווקא סיימתי את מה שהיה לי להגיד ב"הכל אינדיווידואלי"... אני מודע גם לנשים שמניקות עד שהילד מתפדח מחברים שלו לבי"ס.. ליגה דה לה לצ'ה למיניהם. אני מודע לחשיבות ההנקה בחודשים הראשונים, אך גם הטובים שברופאים יגידו לך שהתחליפים של היום לא רעים בכלל! בכל מקרה, זאת הייתה דוגמא אחת שהבאתי מני כמה לצורך לא לאבד את האני.

 

[d i n o l e]

אין דבר כזה נשים מניקות עד שהילד

מתפדח. כי אף אחד לא מכריח את אותם ילדים לינוק

וזה לא קשור לאינדבידואל. הנקה בריאה נקודה בלי קשר לאישה זו או אחרת. ולעשות דברים שבריאים שלא תמיד קשורי להנאה הם גם משהו שלא קשור לאינדבידואל זה או אחר. ורופאים בעיני הם לא פונקציה בכלל בעניני תזונה, במיוחד לא אלא שמעדיפים תחליפים על פני הנקה