שאלה לאמהות

[meduza74]

תחכי עד שתרגישי שמתאים לך

אם בכלל.... קשה לי להאמין שלנצח לא תרצי ילדים, אבל גם אם זה יהיה המצב - זו הבחירה שלך וזכותך (שאף אחת לא תוריד לי את הראש פה....) אני יכולה להגיד לך שעד שהכרתי את בעלי חשבתי כמעט כמוך, אחרי איזו תקופה ביחד (כשגם תנאים מסביב בשלו) התחלנו נורא לרצות. הילדונת שלי היא אושר שאי אפשר לתאר אותו, וכמו שאמרו לי - עד שלא יהיה לך לא תביני מה את מפסידה. אבל אני בהחלט לא חושבת שאת צריכה להשאב לאמהות בגלל לחץ סביבתי או כי "ככה צריך".... בכל מה שתבחרי - העיקר שתהיי שלמה עם החלטתך בהצלחה

 

[גילי שלנו]

איך אפשר להסביר רגש ורצון?

ובכל זאת מנסה... זה בער בי פתאום יום אחד. תמיד ידעתי שאני רוצה להיות אימא אבל ביום בהיר אחד הבנתי שעכשיו זה הזמן. זה לא קל וזה מאוד תובעני אבל זה מין תחושה שיש מישהו בעולם שאוהב אותך ואתה אותו (או במקרה שלי אותה) ללא תנאים, שאלות, טענות או מענות. פשוט כי את זו את ואת אימא שלה/שלו.

 

[אימא של בתאל]

מאוד קשה להסביר בעיקר אחרי שחיכיתי

לזה חצי מהחיים שלי, ועברתי חמש שנים של הפריות וטיפולי פוריות כאלו ואחרים,.......... הידיעה שזה משהו שלי, שלי ושל בן זוגי, משהו שאנחנו יצרנו, נותנים חיים לאדם אחר, ליצור חסר ישע שזקוקלנו, למישהו שיחיה בזכותנו, זה קדושה זה מדהים,. ומתוך הידיעה שזה דבר שקשה לעשות אותו וקשה לגדל אותו.............. זה משהו שחסר ישע שזקוק לחום ואהבה ונתינה אין סופיים וזה צריך לבוא מבפנים אבל השכר של זה שווה, החיוך שלה, המבט שלה שהיא יונקת.........ועוד הרבה דברים. קשה להסביר למה, אבל עכשיו אני באמת מצטערת שזה לא קרה קודם.

 

[hagitb1]

למה רציתי ילד???

כי הרגשתי שאני מוכנה ואני רוצה שנהיה משפחה. אני לא אוהבת להיות בהריון, הרגשתי שהגוף שלי נלקח ממני, הקאות מרובות ועוד. אבל..... התוצאה שווה ה כ ל!!! כמה קטשי שזה נשמע, זה פשוט פלא הבריאה. אני ובעלי נתנו לה חיים. אין דבר בעולם שישתווה לזה(ובזמן שאני כותבת את זה דמעות עולות לי בעיניים ואני לא אדם רגשני בדרך כלל). זה שואב, זו עבודה קשה, הבת שלי תלויה בנו באופן מוחלט שנספק לה את צרכיה ואני מודה שבהתחלה הייתי בשוק חזרתי הביתה לאחר הלידה ולא ידעתי מי נגד מי. וגם עברו בי מחשבות בסגנון:" מתי החיים שלי יחזרו שוב להיות כמקודם?" ובהתחלה זה טיפול ללא "תמורה" כלשהי. אבל, לאט לאט היא גדלה, התחילה לחייך, לצחוק, לזחול, לעמוד, ללכת ואני הייתי עדה לכל הראשוניות הזו!!! הלב שלי כל כך מתרחב כשאני רואה את זה. אין דבר שישתווה לזה. התהליך שהם עוברים הוא מדהים. עם הזמן, נוצרת שגרה מסוימת, ולאט לאט היא הופכת מתינוקת לזוג של פעוטה שמתחילה לתקשר איתנו ואנחנו איתה ולאט לאט זה הופך להיות קל יותר. למרות שלא תמיד הכל ורוד, ממש לא, זה כיף, זה אושר, זאת המשפחה הקטנה שלי שאני כל כך אוהבת.

 

[GalGula]

מדוע החלטנו לעשות ילדים

שנים ארוכות רציתי להיות אמא - ליצור לעצמי דור המשך, להנות ממגע של תינוקי קטן רך ותמים, לתת מעצמי את מה שאני יודעת שיש בי ושאין לי למי לתת... פשוט מאגרים של אהבה שהיה לי ברור שרק ילד שבא ממני יוכל לקבל אותם באופן טבעי. מצאתי את אהבת חיי וברגע ששנינו הרגשנו מוכנים להיות הורים יחד וליצור חיים יחד, התחלנו לעבוד על זה. חייבת לציין שברגע שמתכננים ילדים, ורוצים בהם עד כאב, הדבר האחרון שחוששים ממנו (לפחות אצלנו) זה הלילות ללא שינה, או אובדן העצמאות. וטוב שכך - כי אחרת בחיים לא הייתי רוצה להיות אמא, בתור מישהי שתמיד החופש שלה היה חשוב לה, מישהי קצת עצלנית ששעות השינה שלה חשובות לה ושלא אוהבת לעבוד קשה... אני זוכרת איך במהלך ההריון הייתי נרדמת מול הטלויזיה ומתעוררת בבהלה, מתוך ידיעה שבקרוב לא אוכל סתם ככה לנמנם יותר באמצע היום. הייתי ממש מבוהלת מזה ומאד פחדתי ממה שצופן לי העתיד כאמא. והיום? היום אני האמא הכי מאושרת בעולם. אין ספק, ההתחלה קשה מאד, אבל ברגע שנוצר החיבור הרגשי עם התינוק וברגע שמתחילים להסתגל להרגלים של הקטנים, ההתמודדות הופכת למאד קלה ופשוטה (אני מודה שלפחות אצלנו יש תינוקת שמאד מקלה על העניינים, מלאכית קטנה שלנו

, ואולי היה לי יותר קשה עם תינוק יותר תובעני או פחות רגוע). איכשהו נשאבתי לתוך האמהות הזאת באופן טבעי ובלי בעיות בדרך, והיום אני אמא בכל רמ"ח איברי, לא מצליחה להזכר איך חייתי לפני שהיצורה המדהימה הזאת נכנסה לחיי, לא מצליחה לדמיין את עצמי בלעדיה, ולא מבינה מה לעזאזל הפחיד אותי כל-כך באמהות. זה משהו שקשה לדעתי להבין עד שלא נמצאים שם.

 

[שקדייה]

ככה.

אין לי שום תשובה טובה יותר. איך יכול בן אדם רציונלי לקום בוקר אחד ולהחליט שהוא מוותר על עצמו? שזהו.. מעכשיו הוא מוכן לסגור את האישיות שלו בבוידעם לאיזה 20 שנה? כשחושבים על זה בהגיון- לעשות ילדים זה פשוט לא הגיוני. וזה באמת ככה. זה לא הגיוני. זה משהו שרוב האנשים כל כך רוצים אותו ואפילו לא יודעים להגיד למה. זה משהו אבולוציוני. זה משהו גדול מאיתנו. אבל... כדי להתעודד קצת את יכולה לקרוא פה את התשובות- כולם ללא יוצא מן הכלל מאוהבים בילדים שלהם ברמות מטורפות, משלמים את מחיר הסבל באהבה רבה למען הדבר הזה שגדול מכולנו- להיות אמא. להיות אבא. להיות משפחה. ולגבי מה יקרה איתך אישית בפועל? תראי.. למרות שאומרים שהכל משתנה ואת כבר לא מה שהיית, את עדיין את. האישיות שלך ממשיכה להתקיים ואת בהחלט יכולה להקיש על עצמך כאמא מהניסיון שיש לך היום בהתמודדות עם דברים אחרים... אם את טיפוס רגוע, נינוח וזורם בכללי- סביר מאוד שתקחי את זה גם לאמהות. אם את אדם חרד ולחוץ- כנראה שגם תהיה אמא כזו. אני יכולה לומר לך על עצמי בשיא הכנות, שעם כל הדיבורים מסביב על כמה זה קשה ותובעני, אצלי בפועל זה היה ועדיין די קל. אז יכול להיות שאני בשאנטי שלי ויכול להיות שאחרים קצת מגזימים, אבל סביר להניח שזה השילוב... בהצלחה.

 

[שקדייה]

ככה.

אין לי שום תשובה טובה יותר. איך יכול בן אדם רציונלי לקום בוקר אחד ולהחליט שהוא מוותר על עצמו? שזהו.. מעכשיו הוא מוכן לסגור את האישיות שלו בבוידעם לאיזה 20 שנה? כשחושבים על זה בהגיון- לעשות ילדים זה פשוט לא הגיוני. וזה באמת ככה. זה לא הגיוני. זה משהו שרוב האנשים כל כך רוצים אותו ואפילו לא יודעים להגיד למה. זה משהו אבולוציוני. זה משהו גדול מאיתנו. אבל... כדי להתעודד קצת את יכולה לקרוא פה את התשובות- כולם ללא יוצא מן הכלל מאוהבים בילדים שלהם ברמות מטורפות, משלמים את מחיר הסבל באהבה רבה למען הדבר הזה שגדול מכולנו- להיות אמא. להיות אבא. להיות משפחה. ולגבי מה יקרה איתך אישית בפועל? תראי.. למרות שאומרים שהכל משתנה ואת כבר לא מה שהיית, את עדיין את. האישיות שלך ממשיכה להתקיים ואת בהחלט יכולה להקיש על עצמך כאמא מהניסיון שיש לך היום בהתמודדות עם דברים אחרים... אם את טיפוס רגוע, נינוח וזורם בכללי- סביר מאוד שתקחי את זה גם לאמהות. אם את אדם חרד ולחוץ- כנראה שגם תהיה אמא כזו. אני יכולה לומר לך על עצמי בשיא הכנות, שעם כל הדיבורים מסביב על כמה זה קשה ותובעני, אצלי בפועל זה היה ועדיין די קל. אז יכול להיות שאני בשאנטי שלי ויכול להיות שאחרים קצת מגזימים, אבל סביר להניח שזה השילוב... בהצלחה.

 

[meravido]

אני מניחה שאף פעם לא ממש מוכנים

לזה ואף פעם זה לא זמן טוב. ההריון ראשון שלי היה לא מתוכנן. נכנסתי להריון לפני החתונה ומהזה נלחצתי. הייתי בת 26 לא בליינית תל אביבית אבל עצמאית ומבלה מתי שבא לי וממש לא חשבתי שאני מוכנה לזה - הייתי בשוק. אמנם תכננו להתחתן אבל קצת יותר מאוחר ולכן היינו צריכים לזרז הכל. עם הזמן של ההריון את לאט לאט מפנימה את העובדה שיוולד לך תינוק. כשהוא נולד, לא יודעת איך להסביר את זה אבל היתה אהבה ממבט ראשון. אח"כ הגיעו הקשיים והבכי. ועוד הוא היה נודניק שבקושי ישן. אז מצד אחד קשה נורא ובקושי ישנים אבל מצד שני רואים את הגוזל הקטנטן הזה שכ"כ זקוק לך ותלוי בך והוא שלך כ"כ שאי אפשר שלא לאהוב. גם אם זה במחיר של הקרבה עצמית כזו או אחרת. באיזשהו שלב הם נהיים יותר עצמאים ואפשר לבלות ולחיות כמו שרוצים. זה הכל ענין של הרגל.

 

[rey]

ענין של החלטה והתבוננות

יש כאלו שאומרים: אמהות =הקרבה, סבל,קושי שמלווה ברגעי אושר וכו' .. אני כלכך לא מרגישה את זה כך. לא רואה את זה ככה בכלל! האמהות הייתה המתנה הכי גדולה שהענקתי לעצמי. ולא הקרבתי או איבדתי שום דבר. כמו כל דבר טוב ושווה צריך פשוט להתאמץ קצת יותר, להשקיע קצת יותר. אבל זה רחוק מאוד מלהחשב סבל עבורי. להיות אמא זאת חוויה מדהימה, זה חשף בפני מלא רגשות חדשים שבכלל לא ידעתי שאני יכולה לחוות. ההחלפות, ואפילו ההתעוררויות בלילה זה כלכך שטויות-וגם אם אני מקטרת לפעמים- זה כלום! מה זה לקום בלילה? מה זה להחליף?... זה בטל בשישים. זה בכלל לא נמדד אצלי בכאלו דברים. המדד העיקרי- האם אני בן אדם מאושר יותר , מפותח יותר, כן או לא. ואצלי התשובה היא כן! וזה ענין של החלטה. אני למשל אהבתי מאווד להיות בהריון. והיו לי צרבות ,והיו לי כאבי גב ואפילו קצת בצקות. אבל נהנתי ממש , מהחוויה. מלהרגיש חיה וצומחת, וגדלה. בחרתי להתעלם מהכאב, או יותר נכון לקחת את זה כחלק מהחוויה, והיום אני מתגעגעת מאוד להריון. על כל דבר טוב בחיים שמצריך מאמץ אפשר לשאול את השאלה הזו, אבל לא כל דבר בחיים יכול לתת לך כלכך הרבה פיטבק כמו הילדים. כדי להצליח בעבודה\בלימודים אתה חייב להשקיע המון שעות , והרבה מרץ ולעשות מלא ויתורים, אבל בגלל שמקבלים משכורת גבוהה, ויש סיפוק מהעבודה עצמה אתה מרגיש מעולה עם עצמך. ואותו הדבר לגבי להיות אמא. יש כאלו אמהות שרואים שקשה להם להיות אמא. הם לא זזות מהבית, כבדות כאלו, כל יציאה עם הילד זה סיפור מהפטרה , והכל קשה ולא זורם. ויש את האמהות האלו שלוקחות הכל בכייף. ילד הוא לא מטלה הוא הרחבה של עצמך, אפשר לחיות טוב, חיים מספקים ,ומפתחים ולעשות הכ-ל . וגם כשעושים את הויתורים למען הילדים לעשות את זה בהבנה שזה שווה את זה . תבחרי להנות, לאהוב, ולא לפחד. זה הכל בראש שלנו,ונתון לבחירה.

 

[annes]

התשובות שלי

אז ככה: ברגע שהבטן מחרישה את הראש, אז עושים ילדים - לפחות ככה זה היה אצלי, בשלב שהרצון היה יותר גדול מכל החששות, שכבר לא היה אכפת לי - אז. למה רציתי? כי רציתי, אין לזה צידוק הגיוני, זה צורך שגר בבטן. מה טוב בזה? עם ילדים, החיים הם קו - ובלי ילדים, גלגל - זאת ההרגשה שלי - כן, את בשגרה, אבל כל יום יש התפתחות, גדילה, התקדמות, אחרי שנה את מוצאת את עצמך עם אדם אחר לגמרי מהזיגוטה שהבאת הביתה, ואחרי עוד שנה, שוב שונה לגמרי - בלי ילדים, כל שנה היא סתם עוד שנה והכל מחזורי בלי התקדמות אמיתית איך מתמודדים? פשוט מתמודדים. כי חייבים. בוכים אם צריכים (וצריכים) משתדלים לצחוק כשאפשר (ואפשר) - זהו.

 

[talmom]

../images/Emo45.gifאהבתי את הדימוי לקו ולגלגל.

 

[עדן 21 היחידה]

ילד = פרי האהבה ../images/Emo23.gif שלנו...

 

[אביטלתל]

ומצד שני

לא חייבים לעשות ילדים יש אנשים שבוחרים במודע שהם לא רוצים ילדים וזו בחירה לגיטימית אישית, הייתה תקופה מאוד ארוכה בחיים שלי שבה הייתי בטוחה שלא אהיה אמא תראי, ההריון + השנים הראשונות הן מאוד אינטנסיביות להיות הורה זו אחריות זה לא אומר ביטול עצמי וסוף החיים נשמע שיש לך פחד מהעניין וכמו שהציעו, אולי באמת כדאי להתייעץ עם מישהו להגיע להחלטות מפחד זה לא רעיון טוב כדאי שתבררי עם עצמך מה את באמת רוצה והאם הפחד עוצר בעדך

 

[סרט סגול]

להיות אמא:

עשיתי ילדים כי הצורך היה קיומי - מתוך הבטן מתוך הנשמה - פשוט רק על זה חשבתי. היום עם שני ילדים בהפרש של שנה בלבד ביניהם ושניהם בגיל התינוקות אני יודעת שלהיות אמא זה כל מה שרציתי אי פעם וזה רק הולך ותגבר. מודה - יש דברים שקשים לי נורא כמו לקום בלילה חמש פעמים, אבל אין שום דבר ביקום שמשתווה להרגשה שבחיבוק של התינוק שלך. כן זו עבודה קשה ולא רק ההתעסקות של השנה הראשונה אני דווקא מוצאת את הקושי החל מהשנה השניה - העמדת גבולות בלתי פוסקת וחינוך - אבל מה אני אגיד לך כשהבת שלי אומרת לי אמא ידיים, או סתם מחבקת ונותנת לי נשיקה על כל לחי, וכשהבן שלי רואה אותי באה למעון עוזב הכל וזוחל אלי במהירות מתוך צחוק מתגלגל ומתלהב - זה שווה ה-כ-ל!!! אין בעולם דבר קסום יותר משני הילדים שלי!!!

 

[וזאת אני]

מוסיפה את הסיפור שלי...

נורא רציתי הריון פתאום. היינו נשואים שנתיים, אחרי 4 שנות חברות ופתאום זה התחיל לבעור בי, לא יכולה להסביר. כשנכנסתי להריון נכנס לתוכי גם פחד גדול, בדיוק כמו שתיארת. פתאום הרגשתי לא מוכנה, לא בשלה, לא מספיק אחראית, לא כל כך התחברתי להריון ולא "התנהגתי" כמו אישה בהריון (אמא שלי תפסה אותי בחודש חמישי או שישי מטפסת על חומה גבוהה עם גדר...

, התכחשתי לבטן שצמחה לי וניסיתי לעבור במקומות צרים כמו פעם...) הפכתי להיות אדם לא כל כך נעים והמשבר הראשון עם בן הזוג שלי (אף פעם לא רבנו) התפרץ, עד שאפילו חשבתי על גירושים... עד כדי כך... החלטנו ללכת לטיפול זוגי שנייה לפני שאנחנו מתפרקים ואחרי שתי פגישות זוגיות הבנו בעצם שכל אחד מצידו צריך ייעוץ אישי, וככה היה: פעם בשבוע כל אחד הלך לפסיכולוגית ופעם בשבועיים (בנוסף לפגישות הפרטניות) הגענו לייעוץ זוגי (אין ספק שהיינו נתח רציני בפרנסתה...

) היא מאוד עזרה לי להבין מאיפה הפחד והחרדה שלי הגיעו (לא אלאה בפרטים, כי אצל כל אחד זה נובע ממקום אחר ואישי). שורה תחתונה? שבועיים לפני הלידה נפרדנו כידידים (אנחנו והיועצת). הלידה הייתה קשה, כואבת, ארוכה אבל מדהימה!!! אני מרגישה שהיא חיזקה אותנו בתור זוג ואותי בתור אדם. אני כן התאהבתי בשנייה הראשונה שהגורה הלחה, דביקה ומייבבת הונחה עליי ופרצתי בבכי משוחרר, למרות שהכנתי את עצמי להרגשת ריחוק כמו שהייתה לי בהריון (אגב- שכחתי להוסיף שככל שהבטן גדלה והבעיטות שלה התחזקו בבטן והיו יותר מוחשיות שנינו התחלנו להתחבר ולהפנים את העובדה שיצרנו חיים) האהבה האדירה הזאת לא משתווה לכלום, ותיארו את זה יפה ממני פה. הגורה שלי בת חודש וחצי ואנחנו עדיין בעננים. ציפינו למשבר כמו שהכינה אותנו היועצת והוא (עוד) לא

בא. הלידה הביאה איתה פורפוציות חדשות לחיים. אני לא אשקר ואגיד שהיא ישנה לילות שלמים ושהכל ורוד, אין ספק שזה קשה ולפעמיים מייאש (ומה לעשות שעברו כבר 14 ימים ואין פתק החלפה?!) אבל החיוך הראשון, הליטוף שלה על החזה שלי כשהיא יונקת, הפרצוף השליו והידיעה שאין עוד שום תינוק/ת בעולם שדומה לה ושהיא מיוחדת ורק שלנו מעיפה אותי לעננים בכל פעם מחדש, ממלאת אותי באנרגיה ומציפה אותי באהבה לבן זוגי שבזכותו כל זה לא היה קורה... בסופו של דבר אני עם הרגשה שבזבזתי את הזמן כל השנים האלה עד שפיצית באה אלינו ושהחיים מתחלקים לשניים- לפני פיצית ואחריה... עד כדי כך שהוא כבר רוצה עוד אחד... אין לי מילים לתאר את האושר הזה. (שמישהו יחבר שיר עם המשפט הזה...

) נראה לי שתצטרכי פשוט להיות שם כדי להבין אותנו. בהצלחה... נ.ב- תמיד צחקתי עם חברות שלי שאין סיכוי שיהיה לי דכאון לאחר לידה לאור מה שעברתי במהלך ההריון...

 

[happy00]

אני חושבת שאפילו יש סדנאות

לנשים שחרדות בצורה קיצונית מהריון ולידה. נראה לי שכדאי לבדוק את זה, או לפחות ייעוץ עם איש מקצוע. נכון, לא חובה להיות אמא, אבל חבל להמנע מזה בגלל חרדות שניתנות לטיפול.

 

[אמא של חמוצי]

גם אני פחדתי - מהכל

למה עשיתי ילדים? שאלה טובה. בזמנו לא ראיתי את ההיגיון. חשבתי שזה מחרבן את הזוגיות, הורס את החיים - לילות ללא שינה, נתינה והקרבה עצומה... ראיתי רק את הקושי. חששתי גם מההריון, מהשינוי שעובר על הגוף, מההשמנה. קשה להסביר למה, פשוט התחלנו לרצות. זה משהו שבא מבפנים. היו לנו שיחות ארוכות, והמון חששות אבל חשבתי לעצמי - נו, אז מה, אני לעולם לא אעשה ילדים? יאללה, נעשה ונתמודד. את ההריון העברתי בליווי פסיכולוגי אצל מישהי שהלכתי אליה בעבר, וזה מאוד עזר. לפתוח את כל החששות והחרדות, לדבר על זה. אבל ברגע שאיתי הגיע לעולם, הבנתי שלא הבנתי כלום. לדעתי - את לא יכולה לדעת איך תתמודדי, איזו אמא תהיי, פשוט כי עם כל ילד שנולד - נולדת אמא. את נולדת לתוך זה בדיוק כמוהו. אותי הזהירו כל הזמן, הבטיחו שלא אשן, שיהיה קשה ונורא ומעייף. וזה באמת ככה, אבל זה גם כיף אדיר. קשה להסביר, אבל ילד משלך זו צורה אחרת לגמרי של אהבה, זה משהו כל כך גדול ומרגש ונפלא. ברגע שהוא הגיע, נפשי נקשרה בנפשו, פשוט כך. אני מרגישה שהוא אהבת חיי, ואין דבר שמשמח אותי יותר מאשר לראות אותו צוחק, לחבק אותו, לשמוע את המילמולים והקישקושים שלו ולהביט בתוך העיניים הגדולות שלו. ההתמודדות היא קשה, במיוחד כששנינו עובדים דיי קשה ולא מתראים הרבה. אבל זה אפשרי. אם הזוגיות טובה - היא לא תיהרס. אולי אפילו תתחזק. ואיך מתמודדים? באומץ. באורך רוח ובנשימה עמוקה. וחשוב לזכור שזו לא רק שאיבה, אלא גם נתינה עצומה. פשוט צוללים פנימה, אין דרך אחרת. אצל כל אחת זה שונה, ואת לא יכולה לדעת איך תתמודדי על סמך ניסיונן של אחרות. למרות זאת, קחי את כל העזרה שאת יכולה; שיחות עם פסיכולוג/ית, חברות, הפורום, אמא וכל מי שתרצה (והן ירצו). לפני כמה ימים אמרתי לחמותי - כשהייתי בהריון, כל הזמן הפחידו אותי. אף אחד לא סיפר לי שזה יכול להיות כיף. וזה באמת כיף. באמת-באמת.

 

[פישפושית1]

תשובה קצת שונה

אני נכנסתי להריון כי הגעתי למסקנה שאני רוצה לשנות את סדרי העדיפויות שלי בחיים. לא התאים לי יותר שמרכז החיים שלי סובב סביב העבודה והקריירה והרגשתי שמשהו חסר לי. כל זה קרה כמובן אחרי שהגשמתי לעצמי כל מיני מטרות ביניים, למדתי, התחתנתי, מצאתי עבודה טובה במשרה ניהולית עם משכורת שאי אפשר להתלונן עליה ובכל זאת הרגשתי שמשהו חסר לי. עשיתי הרבה חושבים עם עצמי והגעתי למסקנה שאני מאוד מוכנה להיות אמא. דיברתי עם בעלי שכבר רצה להיות אבא מאוד ועשינו את זה!!! יכול להיות שהסיבה תשמע קצת אגואיסטית ואני מודעת לזה, אבל זו הסיבה שלי. חשוב לי לציין שאני ממש לא מסוג האנשים שנשפכים מול תינוקות אבל ברגע שראיתי את ליה שלי הכל השתנה, ובאמת כל הפרופורציות שונות פתאום, אני שומעת דברים שבעבר הקרוב היו מרתיחים אותי, ופתאום שמה לב שנעשיתי הרבה יותר שקולה. אמנם אני אמא טריה- ליה רק בת שבועיים אבל העצה שלי היא להעזר בכל מי שרק אפשר, אמא, אחים, אחיות, משפחה, חברים ואז הנטל מקבל קצת פרופורציות וישלך קצת זמן לעצמך.

 

[פיגלג]

../images/Emo140.gifיכולה לענות רק מעצמי...

כאחת שלקח לה כמעט 7 שנים להביא את האוצר לעולם,אחרי שרציתי ילד מגיל 12 בערך...לא צפיתי ואף אחד גם לא יכול לצפות את ההקרבה של להביא ילד לעולם. את מתחילה להתקיים כאמא ומפסיקה להתקיים כפי שהיית קודם אבל לדעתי היצור הקטן שהבאת לעולם ממלא אותך וכל הקטע של לא להתקיים נדחק איפשהוא. זה קשה!!! ושלא יספרו לך סיפורים על האושר הנפלא שזה מביא,במיוחד ברגעים הקשים של הבכי והחרדות אבל...זה שווה של שניה. החיוך שלו,הנשיקות,המבטים...הכי שווה בעולם. לפי דעתי כל אחת צריכה להחליט בשביל עצמה מה טוב לה ולא לתת ללחצי החברה להכתיב לנו מה לעשות. צריך לעשות סדר בסדריי העדיפויות שלנו בחיים ולהחליט מה הכי חשוב לך בחיים. לא לקחת את האמהות כחובה אלא כל אחת לעצה. בקיצור ,תחליטי מה שטוב לך אחרי שתשקלי טוב טוב את עצמך,תרתי משמע. בהצלחה.