גם אני הרגשתי כמוך
לפני שאני עונה, רציתי להגיד לך שאין שום סיבה שתכנסי להריון אם את מרגישה ככה (אלא אם כן את כבר בגיל מבוגר, וחוששת שעכשיו זאת ההזדמנות האחרונה). אף פעם ילדים לא עניינו אותי בכלל. אחרי שכמה חברות שלי כבר היו בהריון וילדו, וגם המצב שלנו בחיים היה יותר מתאים ללדת ילדים, פשוט התחשק לי להיות בהריון. הפסקתי עם הגלולות, והתחרטתי. אחר כך נכנסתי להריון (חצי מתוכנן), אבל הוא לא התפתח. אחרי הגרידה, כבר ממש רציתי להיות בהריון. לאורך כל ההריון לא כל כך הייתי מודעת לזה שבסופו גם תהיה לי ילדה, אבל מאוד התחברתי להריון. אני הרגשתי שלאט לאט התחברתי לעוברית שבתוכי. האולטראסאונדים ואחר כך הבטן הבולטת ובמיוחד התנועות מאוד עזרו להתחבר. לדעתי, טוב שיש תשעה חודשים של הריון, כי זה עוזר לך לרצות את הילד יותר. בזמן ההריון שמעתי המון סיפורים מפחידים על כמה קשה להיות אמא, ואיך נגמרים החיים, ואיך נגמרת הזוגיות, וכו' וכו'. ובאמת מאוד מאוד פחדתי מזה. פשוט בסוף ההריון כבר נמאס לי להיות בהריון, ורציתי לקבל את הגוף שלי בחזרה, ושיפסיק להיות לי כבד וכואב... אני חייבת להגיד שאני התחברתי לבת שלי מיד בלידה (אפילו שזה נדיר). היא עוד לא בת שלושה חודשים, ואני לא מסוגלת כמעט להזכר בחיים שלי לפני שהיא נולדה. שום דבר שעשיתי קודם לא נראה לי משמעותי כמוה. היא ממלאת את החיים שלי במשמעות אחרת, ואני לא מסתכלת על שום דבר באותו האופן שהסתכלתי עליו קודם. האמת היא שקשה בכלל לדבר על אימהות בצורה פילוסופית גדולה, זה פשוט מורכב מהמון דברים קטנים, מהיום-יום. אני יכולה להגיד לך מה כיף לי בזה, אבל זה לא יראה לך כיף לפני שתהיי אמא בעצמך (כיף לי שהיא מחייכת גם עם העיניים, כיף לי שהיא מצליחה לעשות כל יום דברים חדשים, כיף לי שהיא משתוללת באמבטיה, כיף לי שהיא עולה יפה במשקל, כיף לי שהיא מחפשת אותי בין אנשים אחרים). אני חושבת שההפחדות לגבי כמה קשה האימהות הן ממש מוגזמות. זה לא קל, אבל זה הרבה יותר כיף מקשה. כמו כל דבר בחיים, זה בעיקר עניין של הסתכלות על הדברים. לי, לא כל כך קשה לקום בלילה, ואני לא מאוד סובלת מזה. זה נכון שהילדה דורשת הרבה, אבל בעצם אני עושה בדיוק מה שאני רוצה, כי אני רוצה להיות איתה כל הזמן (אני לומדת שלוש פעמים בשבוע מאז שהיא היתה בת חודש וחצי, וזה נחמד להתאוורר קצת). זה לא שאת צריכה לטפל בתינוק של מישהי אחרת, שדורש ממך את כל הזמן שלך, את מטפלת בתינוקת שלך שבה בא לך לטפל. ואגב, בנוגע להריון וללידה- אני ממש אהבתי להיות בהריון (חוץ מהשבועיים האחרונים, שנמאס לי). היה לי הריון מאוד קל, אז אולי זה לא חוכמה, אבל כמעט כל החברות שלי גם מאוד אהבו להיות בהריון. כולם מתייחסים אליך מאוד יפה ומפנקים אותך, יש לך משהו בתוכך שמאוד מעסיק אותך, אצלנו זה גם היה מאוד טוב מבחינה זוגית, וזה בכלל מצב של תקוות גדולות. (בכל זאת אין מה להשוות ולהיות אמא זה הרבה יותר משמעותי). ובנוגע ללידה, רוב מי שיולדת עם אפידורל, ואין לה סיבוכים, די נהנית מהלידה. אני חושבת שצריך קצת להוריד את המיתוס הזה של כמה נורא זה ללדת. אם את פוחדת מדי, אז קחי אפידורל, ותהני מהלידה שלך.
לפני שאני עונה, רציתי להגיד לך שאין שום סיבה שתכנסי להריון אם את מרגישה ככה (אלא אם כן את כבר בגיל מבוגר, וחוששת שעכשיו זאת ההזדמנות האחרונה). אף פעם ילדים לא עניינו אותי בכלל. אחרי שכמה חברות שלי כבר היו בהריון וילדו, וגם המצב שלנו בחיים היה יותר מתאים ללדת ילדים, פשוט התחשק לי להיות בהריון. הפסקתי עם הגלולות, והתחרטתי. אחר כך נכנסתי להריון (חצי מתוכנן), אבל הוא לא התפתח. אחרי הגרידה, כבר ממש רציתי להיות בהריון. לאורך כל ההריון לא כל כך הייתי מודעת לזה שבסופו גם תהיה לי ילדה, אבל מאוד התחברתי להריון. אני הרגשתי שלאט לאט התחברתי לעוברית שבתוכי. האולטראסאונדים ואחר כך הבטן הבולטת ובמיוחד התנועות מאוד עזרו להתחבר. לדעתי, טוב שיש תשעה חודשים של הריון, כי זה עוזר לך לרצות את הילד יותר. בזמן ההריון שמעתי המון סיפורים מפחידים על כמה קשה להיות אמא, ואיך נגמרים החיים, ואיך נגמרת הזוגיות, וכו' וכו'. ובאמת מאוד מאוד פחדתי מזה. פשוט בסוף ההריון כבר נמאס לי להיות בהריון, ורציתי לקבל את הגוף שלי בחזרה, ושיפסיק להיות לי כבד וכואב... אני חייבת להגיד שאני התחברתי לבת שלי מיד בלידה (אפילו שזה נדיר). היא עוד לא בת שלושה חודשים, ואני לא מסוגלת כמעט להזכר בחיים שלי לפני שהיא נולדה. שום דבר שעשיתי קודם לא נראה לי משמעותי כמוה. היא ממלאת את החיים שלי במשמעות אחרת, ואני לא מסתכלת על שום דבר באותו האופן שהסתכלתי עליו קודם. האמת היא שקשה בכלל לדבר על אימהות בצורה פילוסופית גדולה, זה פשוט מורכב מהמון דברים קטנים, מהיום-יום. אני יכולה להגיד לך מה כיף לי בזה, אבל זה לא יראה לך כיף לפני שתהיי אמא בעצמך (כיף לי שהיא מחייכת גם עם העיניים, כיף לי שהיא מצליחה לעשות כל יום דברים חדשים, כיף לי שהיא משתוללת באמבטיה, כיף לי שהיא עולה יפה במשקל, כיף לי שהיא מחפשת אותי בין אנשים אחרים). אני חושבת שההפחדות לגבי כמה קשה האימהות הן ממש מוגזמות. זה לא קל, אבל זה הרבה יותר כיף מקשה. כמו כל דבר בחיים, זה בעיקר עניין של הסתכלות על הדברים. לי, לא כל כך קשה לקום בלילה, ואני לא מאוד סובלת מזה. זה נכון שהילדה דורשת הרבה, אבל בעצם אני עושה בדיוק מה שאני רוצה, כי אני רוצה להיות איתה כל הזמן (אני לומדת שלוש פעמים בשבוע מאז שהיא היתה בת חודש וחצי, וזה נחמד להתאוורר קצת). זה לא שאת צריכה לטפל בתינוק של מישהי אחרת, שדורש ממך את כל הזמן שלך, את מטפלת בתינוקת שלך שבה בא לך לטפל. ואגב, בנוגע להריון וללידה- אני ממש אהבתי להיות בהריון (חוץ מהשבועיים האחרונים, שנמאס לי). היה לי הריון מאוד קל, אז אולי זה לא חוכמה, אבל כמעט כל החברות שלי גם מאוד אהבו להיות בהריון. כולם מתייחסים אליך מאוד יפה ומפנקים אותך, יש לך משהו בתוכך שמאוד מעסיק אותך, אצלנו זה גם היה מאוד טוב מבחינה זוגית, וזה בכלל מצב של תקוות גדולות. (בכל זאת אין מה להשוות ולהיות אמא זה הרבה יותר משמעותי). ובנוגע ללידה, רוב מי שיולדת עם אפידורל, ואין לה סיבוכים, די נהנית מהלידה. אני חושבת שצריך קצת להוריד את המיתוס הזה של כמה נורא זה ללדת. אם את פוחדת מדי, אז קחי אפידורל, ותהני מהלידה שלך.
