כאילו אני כתבתי..
אמא שלי נפטרה בגיל 40 כשהייתי בת 17, עם שני אחים קטנים ממני.
היא סמכה (כך אני מניחה) על אבא שלי שיגדל אותנו ויאהב, אבל ברגע שהוא התחתן שוב (אחרי חצי שנה) הכל התרסק, וכולנו יצאנו מהבית. גרנו במשך כמה שנים כולנו ביחד, אח"כ אני ובעלי גרנו עם אחי הקטן, עד שכולם גדלו..
זה גרם לי לא להיות מסוגלת לסמוך עד הסוף על אבות.. כולל בעלי. לא ביום יום, אלא במובן הזה שאם לי יקרה משהו, אני לא מסוגלת להיות שקטה ולהאמין שהוא יהיה אב טוב גם בלעדיי, וזה חבל כי זה ממש לא מגיע לו.. אבל הוא מודע לזה ומבין מאיפה זה מגיע, ואני משתדלת פשוט לא לחשוב על זה (כששואלים אותי בקרנות פנסיה וביטוחים מי המוטבים - זה כמעט תמיד הולך ברובו לילדים, כי אני חייבת לדעת שיהיה להם משהו).