"צרות" של ילדים בתפקוד גבוה - נשבר לי הלב
שלום,
זקוקה לעצה.... הבן שלי בכיתה ה', משולב יחידנית עם סייעת, אובחן רק לקראת גיל 7, תפקוד גבוה. עיקר הקושי הוא חברתי.
אבל מה "הבעייה" - היה יכול באופן אירוני להיות יותר קל אם בכלל לא היה מעניין אותו הקטע החברתי, אבל העניין הוא שזה מאוד מעניין אותו, הוא מאוד רוצה חברים, אבל אין לו בכיתה אפילו חבר אחד.
לא שמתאכזרים אליו, לא שמציקים לו, פשוט לא ממש חברים שלו. בהפסקות הוא בד"כ כן משחק במשחקים קבוצתיים לפי דיווחים שאני מקבלת (מחניים, כדור, וכיוב'....), והוא גם בצופים. אבל בשעות אחרי הצהרים, בימים שאין לו חוגים, הוא לגמרי לבד.
אף אחד לא מתקשר, אף אחד לא בא (אלא אם המורה יוזמת פעילות שהילדים צריכים לעשות בקשר עם הלימודים ואז הוא מצוות לאיזו קבוצה), ובזמן האחרון הוא ממש ממש מדוכא, כל הזמן שואל למה אין לו חברים, אומר שחברים זה הדבר שהוא הכי רוצה בחיים, שהוא כבר איבד תקווה לגבי זה שאי פעם יהיו לו חברים, ושאולי הוא לא טוב בזה..... (יש לציין שלא סיפרנו לו אף פעם על האבחנה שלו, הוא יודע רק שיש לו קשיים חברתיים ובלימודים במקצועות רבי מלל, אבל לא "נתנו שם" לאבחנה).
עכשיו יש טיול של הצופים והיו צריכים להתחלק לאוהלים. ילדים הלכו למדריכה וביקשו להיות עם X או Y, וכמובן אף אחד לא ביקש להיות איתו (למרות שיש כמובן הבדל מלהגיד - שלא רוצים להיות עם X) , אבל הוא מאוד נפגע מזה שאף אחד לא ביקש להיות איתו.
בית הספר לא ממש נותן פתרונות לעניין. כשאני מזכירה להם, אז יש לעיתים יותר פעמים שהמורה יוזמת מטלות הקשורות לבית ספר אחה"צ, אבל הבן שלי כבר אומר שבאים אליו רק בגלל שיש מטלה ולא בגלל שהם חברים שלו....
בשבוע האחרון הוא כל הזמן מדוכדך וממש מזיל דמעות כל הזמן על העניין החברתי. עצוב עצוב ממש, אני כבר לא יודעת מה להגיד לו ואיך לעודד אותו...
שלום,
זקוקה לעצה.... הבן שלי בכיתה ה', משולב יחידנית עם סייעת, אובחן רק לקראת גיל 7, תפקוד גבוה. עיקר הקושי הוא חברתי.
אבל מה "הבעייה" - היה יכול באופן אירוני להיות יותר קל אם בכלל לא היה מעניין אותו הקטע החברתי, אבל העניין הוא שזה מאוד מעניין אותו, הוא מאוד רוצה חברים, אבל אין לו בכיתה אפילו חבר אחד.
לא שמתאכזרים אליו, לא שמציקים לו, פשוט לא ממש חברים שלו. בהפסקות הוא בד"כ כן משחק במשחקים קבוצתיים לפי דיווחים שאני מקבלת (מחניים, כדור, וכיוב'....), והוא גם בצופים. אבל בשעות אחרי הצהרים, בימים שאין לו חוגים, הוא לגמרי לבד.
אף אחד לא מתקשר, אף אחד לא בא (אלא אם המורה יוזמת פעילות שהילדים צריכים לעשות בקשר עם הלימודים ואז הוא מצוות לאיזו קבוצה), ובזמן האחרון הוא ממש ממש מדוכא, כל הזמן שואל למה אין לו חברים, אומר שחברים זה הדבר שהוא הכי רוצה בחיים, שהוא כבר איבד תקווה לגבי זה שאי פעם יהיו לו חברים, ושאולי הוא לא טוב בזה..... (יש לציין שלא סיפרנו לו אף פעם על האבחנה שלו, הוא יודע רק שיש לו קשיים חברתיים ובלימודים במקצועות רבי מלל, אבל לא "נתנו שם" לאבחנה).
עכשיו יש טיול של הצופים והיו צריכים להתחלק לאוהלים. ילדים הלכו למדריכה וביקשו להיות עם X או Y, וכמובן אף אחד לא ביקש להיות איתו (למרות שיש כמובן הבדל מלהגיד - שלא רוצים להיות עם X) , אבל הוא מאוד נפגע מזה שאף אחד לא ביקש להיות איתו.
בית הספר לא ממש נותן פתרונות לעניין. כשאני מזכירה להם, אז יש לעיתים יותר פעמים שהמורה יוזמת מטלות הקשורות לבית ספר אחה"צ, אבל הבן שלי כבר אומר שבאים אליו רק בגלל שיש מטלה ולא בגלל שהם חברים שלו....
בשבוע האחרון הוא כל הזמן מדוכדך וממש מזיל דמעות כל הזמן על העניין החברתי. עצוב עצוב ממש, אני כבר לא יודעת מה להגיד לו ואיך לעודד אותו...