חשוב מאוד לספר!
הבן שלי בן 17, אקס אספרגר, לא שאספרגר זה מחלה ושאפשר להבריא ממנה, אבל הוא אקס כיוון שהוא כבר לא תחת האבחנה. אני בזמן האחרון לא כותבת אבל הרגשתי ממש חובה לכתוב לך היום.
לפני כשנה כאשר היה בכיתה י' היינו איתו בפגישה אצל ד"ר הגש הפסיכאטרית שאיבחנה אותו כאספרגר בכיתה א' כאשר היה בן שבע.
במהלך השיחה היא סיפרה לו שיש הורים שבוחרים לא לספר לילדים שלהם שהם בתפקוד גבוהה על האבחון.
הבן שלי היה ממש מזועזע ואמר שמה שהכי עזר לו לעזור לעצמו זה הידיעה שהוא אספרגר.
אף פעם לא התייחסנו לאספרגר כדבר רע. תמיד הדגשנו את הצדדים החזקים שלו. וגם לו היו קשיים חברתיים מאוד גדולים.
הצורך בחברים אחר הצהריים הוא לעיתים הצורך שלנו הרבה יותר מאשר של הילדים והצורך הזה מקרין אליהם ואז הם מרגישים שהם מאכזכים אותנו.
בכל מקרה, אני חושבת שמאוד חשוב להקשיב לבן שלי שטוען שלא לספר לילד זה עוול גדול ביותר. הבן שלכם כבר בכיתה ה', הוא כבר מספיק גדול.
אני בטוחה שהוא לא מבין למה דברים קורים לו ולמה לא מזמינים אותו ולמה קשה לו וזה מתסכל אותו. אם הוא יבין ואם תעזרו לו להבין מה החוזקות ומה החולשות שלו זה מאוד יעזור לו.
אני ממש ממליצה על הספר - All cats have Asperger, זה ספר שמתאר באמצעות תמונות של חתולים ילדים עם אספרגר או בתפקוד גבוה (זה אותם הקשיים), זה יוצר אצל הילד הזדהות עצומה. זה ספר קצר אז קל לתרגם אותו.
ברגע שהילד מבין שיש עוד הרבה ילדים כמוהו ומה שקורה לו זה לא רק בגללו, זה מאוד עוזר לו ומקל עליו.
גם הידיעה שאולי עכשיו אין לו חברים אבל זה זמני ויש עוד ילדים כמוהו בעולם והם גדול והצליחו ומצאו חברים, כל הדברים האלה יעזרו לו. ואז אולי הוא לא יהיה כל כך עצוב.
ונחזור לשיחה שהיתה לי עם הבן שלי אתמול. השיחה היתה בעקבות אסיפת הורים שלשום שבה המחנכת פתחה ואמרה כמה שהוא מקובל בכיתה ומצחיק את כל הילדים. הוא שאל אם היא אמרה את זה בגלל שהיא יודעת שהוא אספרגר ואני עניתי, שאני כבר לא מדברת על זה שהוא אספרגר כי האבחנה נלקחה ממנו ולגביו זה כבר לא רלוונטי ואני בכלל לא יודעת אם המחנכת שלו יודעת או לא (הוא כאמור בכיתה יא' לומד בכיתה רגילה, תלמיד מצויין שלא זוכה לשום הקלות מהמערכת).
יצויין שהוא מדריך כבר שנה שניה בתנועת נוער ממש בהצלחה וכמובן שגם מבחינה חברתית ממש טוב לו. אבל הדברים ממש לא היו ככה תמיד. סיפרתי לו אתמול על הימים בהם בגן כל הילדים רקדו בטקסים ורק הוא עמד בצד. על הימים בהם בשום אופן לא הצליח להשתלב בחוג ג'ודו או כל חוג אחר וגם לא בבית ספר רגיל. על הימים בהם קיבל כלים בכיתת תקשורת ואחר כך על השילוב היחידני שהוא עבר.
שאלתי אותו מתי לדעתו קרה השינוי ואם הוא זוכר מה גרם לכך. הוא ציין אירוע שקרה בכיתה ה'. היה לו חבר אחד שאיתו הוא היה מבלה בהפסקות. נסענו לחופש על חשבון הלימודים וכשחזרנו אותו הילד בינתיים מצא חברים חדשים. הבן שלי הסתובב לבד בהפסקה וראה שכל הילדים משחקים במשחק מסויים. הוא רצה להצטרף ולא ידע איך. הוא התייעץ עם הבת שלי שגדולה ממנו בשנתיים והיא לימדה אותו את החוקים של המשחק. הוא סיפר שלקח לו יומיים עד שהוא קיבל אומץ לגשת לקבוצת הילדים ולשאול אם הוא יכול להצטרף למשחק. כמובן שהם הסכימו ומאותו רגע הוא הפך להיות חלק מהקבוצה. הוא ציין את היום הזה כי היה לו ברור שלגשת לקבוצה ולבקש להצטרף למשחק זה משהו שלא בא לו בטבעיות, אבל הוא "הכריח" את עצמו לעשות את זה כי הוא הבין שזה מה שיעזור לו. לעשות דברים שנוגדים את הטבע שלו זה דבר שהוא הוא היה עושה רק בגלל שהוא ידע מה זה אספרגר ואיך זה גורם לו להתנהג. לדוגמא לא לנסות דברים חדשים מהפחד לכשלון. הוא אמר אתמול שזה כמו שבחור מפחד לגשת לבחורה מהפחד שהיא תדחה אותו, אצל אספרגרים הוא הסביר הפחד הוא מכל דבר חדש.
היום הבן שלי למד לא להיות פרפקציוניסט, לוותר על עצמו ולא תמיד להצליח בכל דבר. דיברנו על זה שפעם הפחד מכשלון גרם לו לא לנסות אפילו, סיפרתי לו על הימים שהייתי מורטת שערות כאשר היה מנסה לעשות שיעורים ומתרגז וצורח ומתעצבן ולא מוכן שיגידו לו מה לעשות כי הוא תמיד ידע הכי טוב מה טוב בשבילו. באותם ימים הייתי חושבת לעצמי איך הוא ילמד אי פעם משהו כאשר הוא כל כך מתעקש לא לקבל עזרה מאף אחד ולא מוכן שילמדו אותו ללמוד. הייתי פשוט מיואשת. והיום, הוא לומד 5 יח' מחשבים 5 יח' פיסיקה 4 יח' מתמטיקה ומצטיין בכל המקצועות ההומנים, אני לא מתערבת לו בכלל הוא אחראי לומד שצריך וגם לפעמים מתעצל בדיוק כמו כל ילד רגיל, וגם זה בסדר. אבל יודע מה חשוב ומשקיע בעיקר במקצועות בהם הוא ניגש לבגרות השנה.
באותה הזדמנות גם סיפרתי לו על הדיון בפורום לגבי הטענה שאנחנו "אילפנו" אותו. והוא אמר - תודה ש"אילפתם" אותי ולימדתם אותי להתנהג בצורה נורמטיבית.
אז בבקשה תספרו לילד, אל תפחדו שבזה שאתם מספרים לו שהוא אוטיסט בתפקוד גבוה אתם חורצים את גורלו. בדיוק ההיפך, כאשר אתם מספרים לו אתם נותנים לו כלים להתמודד והידיעה שיש עוד ילדים כמוהו רק תעזור לו לעזור לעצמו.
אביטל