את כמעט צודקת, בהסתייגויות כאלה ואחרות.
1. עצוב, אבל זו עובדה... בזמנים של בן גוריון, מפלגת הרוב מנתה מספר רב של
חכי"ם, והיה לה קל למדיי להקים קואליציה. למרות זאת, מרבית הממשלות צירפו את
המפלגות הדתיות והחרדיות, ומכאן נולד הסטטוס קוו ועוד מיני צרות ועילות
לסחטנויות.
2. ככל שנקפו השנים, כך הפיזור בין המפלגות גדל, וכך התמעט מספר המנדטים
שהצליחה מפלגה בודדת להשיג. נדרשו יותר מפלגות כדי להקים קואליציות,
וכתוצאה מכך, יכולת השליטה (או כפי שהיא מכונה "משילות") ירדה. יכולת זו ירדה
עד כדי כך, שממשלות אמנם התקיימו, אבל שיתוק שילטוני אחז בהן. בזבוזים תקציביים היו רבים, וההישגים (אם היו), היו זעומים.
3. בתוך כל הבלגן הזה, צצו לא פעם מפלגות שכינו עצמן "מפלגות מרכז".
משום מה, מפלגות אלה הצליחו תמיד לקצור כמות מנדטים די מפתיעה, אבל הן
גם נעלמו לאחר 2 או 3 קדנציות. כך הייתה מפלגת ד"ש וכך היו עוד כמה, כמו זו של עייזר וייצמן (יחד), שחברה בסופו של דבר למערך. כמו זו של האבא של (טומי לפיד), כמו זו שהקים שרון ובה אולמרט זכה ברוב שאיפשר לו לכהן כראש ממשלה (קדימה) וכמו זו של יאיר לפיד כעת (יש עתיד). בין לבין, היה גם רפול עם ץ (צומת)
והייתה מפלגת הגימלאים. די קשה לי להאמין, שלפיד יצליח להתחזק בסיבוב
בחירות נוסף, אבל מי יודע... אולי דווקא כן. בכל מקרה, הוא יזדקק לעוד שותפים,
ואם הוא לא ירצה את החרדים, סביר שיהיה לו קשה מאד להקים קואליציה מנצחת.