כבב רומני
היה לי הכבוד לאכול שם לפני פחות משנה. המלצר, הטבח והאווירה: ערבי! אז לאן הלך הרומני? לקפה גלידה יונק בחיפה (קיבוץ גלויות) או לסיפורו הקסום של מאיר שלו: קבב רומני. לו ראיתם את פניו של נכדי מקשיב לסיפור מהמרשתת, לאחר שאכלנו שם כבר כמה פעמים, הייתם מבינים מה זו התרגשות של ילד (4). אז הרומני בחיפה, הטבח (גרילמן) וגם כמה מהמלצרים רומנים. ערבים: אין! וטוב שכך. דווקא אצל הרומני בחיפה, הלחם הוא לחם אחיד פרוס. עממי, מזכיר נשכחות...בסיסי ונחמד לנגב בו את הסלט חצילים או האיקרה. על הקיר מדף עם סיפונים של סודה של פעם... ברם, הכבב עצמו, עסיסי, עם קצת שום, מוגש עם "מושדי" (שזה שום כתוש בחומץ, או הצ'ימיצ'ורי הרומני) וגם הצ'יפס תוצרת בית ולא קנוי מקפוא. יש להם מרק צ'ורבה נפלא. סטיק (לבן) טוב הכבב לא יקר (8 ש"ח ליח') ומעולה. אפשר גם לקנות לקחת... הבירות מגיעות בבקבוק 1/2 ליטר ובמחיר 20 ש"ח! גולדסטאר, היניקן וקלסברג. והעיקר, שהנכד מאוד אוהב ללכת לשם. בעוד שאנחנו פה מתפלצנים על טעמים ומרקמים, ואוטנטיות של כבב רומני, הוא בא מזווית אחרת: הוא אוהב את הצ'יפס. במיוחד מלחמות צ'יפס עם סבא (דו קרב חרבות מצ'יפס) ואז הוא אוכל את הצ'יפס של סבא וגם את שלו... הוא אוהב שיש קטשופ. לא שהוא אוכל מזה הרבה (ממש טיפה) אבל הוא תמיד מבקש. גם חרדל. והוא תמיד לוקח 2 חצאי פרוסות כבב ומייצר לו כריך כבב. אני מתלהב, ועיניו בורקות. את הנקנקיה שלהם (פטריצ'אן) הוא לא אוהב. לעומת זאת את הנקנקיית הודו/עוף בקניון הוא טורף! אחרי שאכלנו שם, באנו הביתה והוא ניגש לאמו (בתי) ואמר לה: אמא, עכשיו אני רומני קטן. כולם התגלגלנו מצחוק.
בפעם האחרונה שהינו שם, התחלתי ללמד אותו רומנית. זה החל מההזמנה: שסה מיצ' (שש כבב) וקסטרבץ מורט (מלפפון חמוץ). ביפו היו אומרים: אללה עכבר ואיטבח אל יהוד? סתם, סתם... גם החמוצים תוצרת בית, עולה בניפרד, אבל ממש טעים. המקום מעוצב כמסעדת פועלים של שנות ה-50. פשוט, ישן ועם אווירה. באותו עניין של הפוסט האחרון שלי ב-MKR, תשאירו את הכבב לרומנים, ואת החומוס לערבים.