יונת, אני מסכימה ולא מסכימה.
או אולי, אני מסכימה לחלוטין, אבל יש לי הסתייגות: החברה שאנו חיים בה היא חברה שיש בה הרבה אלמנטים של שכר ועונש. דובר כאן על שכר וקידום בעבודה (להבדיל מעצם ההנאה מהעבודה), דובר כאן על למידה בשביל הציונים (ולא בשביל ההנאה מהלימודים והערך המוסף שלהם). בתוך החברה הזו אנו מגדלים את ילדינו. לא במקום אחר. לא במנותק מזה. הילדים שלנו יתמודדו עם מערכת השכר והעונש הזו בחייהם ברוב המסגרות שאליהן הם ישתייכו. אני אתן לך דוגמא - כשהיינו ילדים, אמא שלי תמיד אמרה לנו שהציונים שלנו לא חשובים לה. שמבחינתה, לא משנה איזה ציון נקבל, כל עוד אנחנו מפיקים משהו מהלמידה. זו היתה חוכמה קטנה מאד מצידה איתי ועם אחי, שהיינו שני לפלפים, שגם בלי להשקיע יותר מדי בלימודים קיבלו תמיד ציונים גבוהים. אז קל מאד לומר שהציון לא משנה, כאשר הילד בכל מקרה מביא 9 במבחן. אבל עם אחי הקטן היה לה מבחן אמיתי. אני זוכרת פעם אחת שהוא חזר הביתה כשהיה בבי"ס יסודי ומקצה הרחוב הוא כבר צעק לה, תוך שהוא מנפנף בדף הבחינה "אמא, קיבלתי 40 בתורה!". וכך זה היה עד סוף התיכון. אני זוכרת שהיא אמנם עמדה על העקרון הזה, אבל זה עלה לה בדמים. ואת יודעת מה - לנוכח הקושי שלה, אני חושבת שזה באמת היה הרבה יותר קל לומר מאשר לקיים, ואני לא בטוחה אם אחי הפנים באמת את המסר שהציון לא חשוב. כלומר, הוא היה לו חשוב, אם כי הוא קיבל החלטה מודעת לא להתאמץ. מה שאני מנסה לומר הוא, שכאשר אנחנו מחליטים לסמוך על ילדינו שיעשו את הדבר הנכון ללא כל חיזוק מצידנו, אנחנו עושים זאת תוך שאנו חושפים אותם לחברה שכן שמה דגש על חיזוקים. הילדים שמסביבם יקבלו חיזוקים למעשיהם, הם עצמם יקבלו חיזוקים מאנשים אחרים (הגננת, המורה, חברים, הורים של חברים, בני משפחה אחרים). ואז, האם לא ניצור בהם את התחושה, שהעדר החיזוק לא נובע מאמון שלנו בהם אלא מחוסר אכפתיות שלנו? אז אני ממש לא חושבת שצריך לשבח ילד כל פעם שהוא עושה מעשה שמוצא חן בעיני. אבל כשמשהו שהם עושים עושה לי טוב על הלב, אני בהחלט רוצה שהם ידעו את זה.