התשובה של סופרסוניק מעולה בעיני.
כמה שהיא פשוטה, ככה היא נכונה.
עצם זה שאנו פה, כבר אנו ממלאים את תפקידנו ואת רצון הקב"ה שנהיה. אז אנו קיימים. ואת זה צריך ללמוד לרצות! ובזה צריך ללמוד לשמוח!
בתכנים שאת מבטאת בתשובתך אלי טמונה השקפת החיים השגויה שלך, שממנה את סובלת, ואותה צריך לשנות, ובכל מחיר. שום מחיר לא יקר בשביל זה.
הקב"ה הוא אב רחום. אב רחום רואה את ילדיו רצויים בכך שהם קיימים. הוא לא מתנה את אהבתו בהתנהגות טובה. השגיאה של הראייה שלך (כן, השגיאה היא בראייה שלך, לא שלו!) נובעת מחיים מגיל 0 אצל הורים שרצו בך רק כשקיימת את התנאים. אז זו טעות, וצריך ללמוד לתקן אותה!
אב רחום רוצה את ילדו גם אם חס ושלום נגזר עליו למות בגיל שנה, בלי שימלא שום פוטנציאל מלבד להיות תינוק מעצבן ותובעני, ואפילו נכה חס ושלום, רק חי, ולא מחייך ולא זז.
כך שלא ייתכן שאם אינך מממשת את הפוטנציאל שנטע בך, את לא שווה הרבה בעיניו...
"אלו-הי, עד שלא נוצרתי איני כדאי, ועכשיו כשנוצרתי - כאילו לא נוצרתי. עפר אני בחיי, קל וחומר במיתתי"...
התפילה של יום כיפור מבטאת שאני מבין שאני פחות ערך כיצור אנוש העשוי מעפר אשר בא יומו בסופו של דבר. והיא גם מבטאת באותה מידה שכיוון שנוצרתי אני כדאי! ורק כאילו לא נוצרתי, כלומר אני פחות ערך במהותי, אבל זה שנוצרתי חשוב מאוד מאוד לפניך. כי אני מבין את ערך האדם - הן בפחיתותו והן ביקרותו.
אם יצור רם מעלה מקדש את שם ה' במעשים פשוטים, זה לא קידוש ה' גדול כל כך. אבל אם יצור פחות מעלה מקדש את שם ה' זה קידוש ה' גדול מאוד, דווקא כי הוא פחות מעלה.
למה הקורבן הקטן והזול של העני רצוי ונחשב יותר מהקורבן היקר של העשיר? דווקא בגלל שהוא עני ולא מסוגל, ובכל זאת מתאמץ כדי לממן את הקורבן הזול. ומצטער שהוא לא יכול לממן משהו טיפה יותר רציני.
ובאמת רק לך קשה לדמיין אל שאוהב אותך כמו שאת ולא בזכות מה שאת "יכולה להיות".
זו את שלא אוהבת את עצמך כמו שאת, בגלל אותו צורך נפשי ישן לרצות את ההורים כדי להתאים להם, כדי למנוע סכנה לחייך הצעירים שהיו תלויים באהבתם. לכן לצערי את צריכה לשלם הרבה כסף.
הילדים המדהימים שלך לא "רואים אותך" כי אכן זה לא התפקיד שלהם. את בשבילם אמא. דמות עם תפקיד יקר מנשוא, שאין להשלים עם היעדרה!
(ולך נראה שזה לא מספיק חשוב עבור אלוקים?)
אם הם עסוקים בלחיות ובליצור את עצמם באופן בריא, אז את לא חשובה בעיניהם?
אם הם יודעים שאת אוהבת אותם ולכן לא מפחדים שתיעלמי להם ולכן לא מרגישים צורך לחבק אותך בעוז כל רגע ולהזכיר לך לא לנטוש אותם - אז הם לא מרגישים אותך מספיק?...
את צריכה לעשות את האנלוגיה הנדרשת, ולהסתכל על עצמך בעיניים שאת מתבוננת בהן על ילדייך. להרגיש בעצמך שיש לך מקום בעולם לגמרי כמו שאת, בלי דרישות.
לבורא יש הרים של דרישות ממך לטובתך, לא כתנאי לאהבתו. כל רצונו ממך הוא בשבילך, למענך, ולא כדי שהוא יאהב אותך! הוא ישמח בשבילך אם תעשי את רצונו, כי לך יהיה טוב. הוא לא זקוק לכך בשביל עצמו...
הוא בכלל לא מעוניין שתעשי דברים בדרגות שאת לא מצויה בהן היום, בכוחות שבכלל אין לך. זה בכלל לא לטובתך. לטובתך להיות בדרגה שבה את כיום, ולהשתדל להגיע לדרגה טיפ טיפה (ממש טיפ טיפה!!!) יותר חיובית, לא יותר. להשתדל, לנסות, לא בהכרח להצליח. להיכשל ולהמשיך שוב לנסות (= קווה אל ה', חזק ויאמץ ליבך וקווה אל ה'). לא להתרגש מהכישלון. לא לפחד ממנו. (שבע ייפול וקם).
גם אני לא רוצה שהבן שלי ומשפחתו יקומו היום וישמרו תורה ומצוות מעבר להרגלם ולכוחותיהם ולמסוגלות נפשם! ממש לא. אני מתפללת שיעשו זאת, כשיהיו מסוגלים. אני רוצה שיהיו מסוגלים. אבל אני ממש לא רוצה שישברו את נפשם ויאבדו שמחת חיים לשם כך. וברור שאני אוהבת אותם ושמחה בהם ככה, כמות שהם.
אם חשוב לך שיבטאו שמחה למראך ויריעו בבואך, תעשי כמוני - רעש וצלצולים, שמייח, צחוקים, ביטויי אהבה ו"כפרה" לזולת, דאגה לזולת ועוד ועוד. אוהו, איך יראו לך שאוהבים אותך.
ואם זו לא את, אז תהיי מי שאת, ותמצאי את הדרכים שלך למצוא את אלו שאוהבים אותך ולקבל את ביטויי הערכתם אלייך.