אתה משתמש בדפדפן מיושן. יתכן והאתר הנוכחי יוצג באופן שגוי, כמו כן אתרים אחרים ברשת.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
הורים שלי מתביישים בי
- פותח הנושא בודלר
- פורסם בתאריך
HollyGolightly
New member
אני לא מגנה עליו בחירוף נפש מאז שעמדתי על דעתי
וזה היה בגיל מאד צעיר. בתור ילדה צעירה הגנתי עליו בחירוף נפש כי הרי הייתי חייבת להאמין שיש לי אבא. (ומצד שני הגנתי בחירוף נפש גם על אמא ועל אחיותיי). כך שבתור ילדה צעירה מאד הגנתי בחירוף נפש. אבל כבר כילדה טיפה מבוגרת יותר הפסקתי. ואני לא מאשימה בזה את עצמי - לא על זה שבתור ילדונת הגנתי עליו מצד אחד, ועל כל שאר המשפחה מצד שני, ולא על זה שהפסקתי להגן עליו.
וזה היה בגיל מאד צעיר. בתור ילדה צעירה הגנתי עליו בחירוף נפש כי הרי הייתי חייבת להאמין שיש לי אבא. (ומצד שני הגנתי בחירוף נפש גם על אמא ועל אחיותיי). כך שבתור ילדה צעירה מאד הגנתי בחירוף נפש. אבל כבר כילדה טיפה מבוגרת יותר הפסקתי. ואני לא מאשימה בזה את עצמי - לא על זה שבתור ילדונת הגנתי עליו מצד אחד, ועל כל שאר המשפחה מצד שני, ולא על זה שהפסקתי להגן עליו.
HollyGolightly
New member
אבא היה חייב להרוס את הקרובים לו ביותר
זה החלק הכי מהותי בו לדעתי. זה כלל נסיונות רצח שרק כשהתבגרתי הבנתי שסביר שהוא לא היה הולך אתם עד הסוף: כי הוא היה זקוק לה כל כך על מנת להמשיך להרוס אותה.
ההתעללות מצידו כדרך חיים תמיד היתה קיימת.
זה החלק הכי מהותי בו לדעתי. זה כלל נסיונות רצח שרק כשהתבגרתי הבנתי שסביר שהוא לא היה הולך אתם עד הסוף: כי הוא היה זקוק לה כל כך על מנת להמשיך להרוס אותה.
ההתעללות מצידו כדרך חיים תמיד היתה קיימת.
אני לא מסכימה שצריך להיות הנחות
גם לקיום מיוחד על אלימות.
אני לא מסכימה שאני או בודלר היינו צריכים לחוות אלימות , וגם לא הולי .
אמא שלי אלימה בעברה, וזה משהו שאף אחד לא צריך לקבל.
אני מאוד מסכימה ומזדהה עם הכתיבה כאן (למשל נושא הפסיקים או הנקודות) אבל אם המחיר של היות-אני-עצמי הוא מחיר שאחר שקרוב אליך , אפילו כזה שיש לך אינטרס שיצליח וישגשג צריך לשלם אני בתור אדם שאולי יהיה הורה יום אחד הייתי מנסה להכחיד, למתן או לסנן אותו .
או לחילופין הייתי נשארת בהיות עצמי ובהתמודדות אמיצה עם "לבד" כזה.
גם לקיום מיוחד על אלימות.
אני לא מסכימה שאני או בודלר היינו צריכים לחוות אלימות , וגם לא הולי .
אמא שלי אלימה בעברה, וזה משהו שאף אחד לא צריך לקבל.
אני מאוד מסכימה ומזדהה עם הכתיבה כאן (למשל נושא הפסיקים או הנקודות) אבל אם המחיר של היות-אני-עצמי הוא מחיר שאחר שקרוב אליך , אפילו כזה שיש לך אינטרס שיצליח וישגשג צריך לשלם אני בתור אדם שאולי יהיה הורה יום אחד הייתי מנסה להכחיד, למתן או לסנן אותו .
או לחילופין הייתי נשארת בהיות עצמי ובהתמודדות אמיצה עם "לבד" כזה.
תודה על ההסבר, כמובן אין לי כוונה
לבקר אף אדם.
אני נהנית לקרוא את התגובות של אחרים פה , בעיני זה מאיר לי על המון אספקטים של חיי ואני חושבת שאם אוכל למצוא את הדרך לשורשים של ההתנהגות והמעשים שלי זה יפתור לי הרבה דילמות וקשיים (ברקע ההכרתי- כמובן בהתנהלות יום יומית לא בהכרח) .
זה חשוב לא פחות.
לבקר אף אדם.
אני נהנית לקרוא את התגובות של אחרים פה , בעיני זה מאיר לי על המון אספקטים של חיי ואני חושבת שאם אוכל למצוא את הדרך לשורשים של ההתנהגות והמעשים שלי זה יפתור לי הרבה דילמות וקשיים (ברקע ההכרתי- כמובן בהתנהלות יום יומית לא בהכרח) .
זה חשוב לא פחות.
קשר חזק מאוד בין הרקע ההכרתי להתנהלות היומיומית= אוטיזם
והוא גם הסיבה לקשיי תפקוד,
כי בעוד שאצל אדם נורמטיבי יש הפרדה כמעט מוחלטת בין הצד הרפלקטיבי, הגבוה, ההכרה, המודע... לצד היומיומי, להתנהלות בשיגרה, לתגובה המיידית...
אצל האוטיסטים הרבדים האלה נוגעים אחד בשני כל הזמן מהותית,
ומכאן שגם ההפרדה בין גבוה לנמוך ובין מוקדם למאוחר לא תקפה בשבילו
ומה שיוצר את בעיות התיפקוד זה שבשביל אדם כזה, כמו אוטיסט למשל, שחי את הרבדים הכי גבוהים ומופשטים ותוארטים לכאורה בו זמנית ובאותה עוצמה כמו אלה הנמוכים והמיידיים לכאורה,
לעלות על אוטובוס או לפתור משוואה הכי מורכבת זה בדיוק אותו הדבר.
לעובדה זאת יש משמעות שגם יכולה להיות הכי מדהימה בעולם,
אלא שבהעדר מוחלט של הבנה ושיקוף ותיקוף
דווקא כלפי הדברים שהכי זקוקים לכאלה כי טבעם הרי הדדי כל כך
רוב האוטיסטים נקלעים לבעיות תפקוד קשות מאוד
זה כל העניין, שאצל האוטיסט הרקע שקול לחזית, ומכאן גם תשומת הלב האופיינית לפרטים והיכולת לזהות תבניות במהירות מפלצתית,
ובגלל זה אנשים לא מבינים למה הוא נתקע במשך שעות, ימים, חיים שלמים, דווקא מול מה שנחשב בטעות כמובן מאליו (הוא לא, זה "רק" מוסכמה)
אם רוצים להבין אוטיסט אז צריך להבין שבשבילו ההכי מופשט הוא הכי מוחשי
ולהפך
ועובדה זאת היא פתח גם לכל מה שיפה בו וגם לכל מה שקשה בו ולו
והוא גם הסיבה לקשיי תפקוד,
כי בעוד שאצל אדם נורמטיבי יש הפרדה כמעט מוחלטת בין הצד הרפלקטיבי, הגבוה, ההכרה, המודע... לצד היומיומי, להתנהלות בשיגרה, לתגובה המיידית...
אצל האוטיסטים הרבדים האלה נוגעים אחד בשני כל הזמן מהותית,
ומכאן שגם ההפרדה בין גבוה לנמוך ובין מוקדם למאוחר לא תקפה בשבילו
ומה שיוצר את בעיות התיפקוד זה שבשביל אדם כזה, כמו אוטיסט למשל, שחי את הרבדים הכי גבוהים ומופשטים ותוארטים לכאורה בו זמנית ובאותה עוצמה כמו אלה הנמוכים והמיידיים לכאורה,
לעלות על אוטובוס או לפתור משוואה הכי מורכבת זה בדיוק אותו הדבר.
לעובדה זאת יש משמעות שגם יכולה להיות הכי מדהימה בעולם,
אלא שבהעדר מוחלט של הבנה ושיקוף ותיקוף
דווקא כלפי הדברים שהכי זקוקים לכאלה כי טבעם הרי הדדי כל כך
רוב האוטיסטים נקלעים לבעיות תפקוד קשות מאוד
זה כל העניין, שאצל האוטיסט הרקע שקול לחזית, ומכאן גם תשומת הלב האופיינית לפרטים והיכולת לזהות תבניות במהירות מפלצתית,
ובגלל זה אנשים לא מבינים למה הוא נתקע במשך שעות, ימים, חיים שלמים, דווקא מול מה שנחשב בטעות כמובן מאליו (הוא לא, זה "רק" מוסכמה)
אם רוצים להבין אוטיסט אז צריך להבין שבשבילו ההכי מופשט הוא הכי מוחשי
ולהפך
ועובדה זאת היא פתח גם לכל מה שיפה בו וגם לכל מה שקשה בו ולו
הקשיים אצלי באים מהמקום הזה (רעיוני)
דווקא בהערה על ההכרתי שלא ישנה דווקא את ההתנהגותי התכוונתי שהפחדים שלי , גם כשאני חושבת שמשהו נכון ואפילו פותר לי את הסבך
לא בהכרח מאפשר לי לשנות את ההתנהגות.
דוגמא לזה אני רואה דווקא מכאן , אני חושבת שהתגובות של בודלר שמאוד מרגשות אותי גורמות לי להבין מצב שבו אני נמצאת שלא נכון לי ,
אבל הכוח לקום ולשנות דברים ואפילו היכולת לא עולה בקנה אחד עם זה.
אני ממש אוהבת את הכתיבה של אנשים פה,
אני ממש מרגישה שזה לדבר עם אנשים שמחפשים
לגעת ב"דבר עצמו" ולא בהתנהלות מסביב.
אני חושבת שזה לא מקרה ששלושה אנשים פה מוצאים את פסואה
כאדם מעניין שחוצה את הגבולות של "האני" השגור אצל נ"ט.
זה לא מקרה...
אבל זה לא רק פחדים בכיוון שכותבים פה לא תמיד אנשים יבינו אותי
במה שנוגע להתנהגות , כי ההכרתי כשהוא לא מכוסה בפחדים
הוא גם מה שיוביל אותי להתנהגות תמוהה.
אין הפרדה בין הדברים
דווקא בהערה על ההכרתי שלא ישנה דווקא את ההתנהגותי התכוונתי שהפחדים שלי , גם כשאני חושבת שמשהו נכון ואפילו פותר לי את הסבך
לא בהכרח מאפשר לי לשנות את ההתנהגות.
דוגמא לזה אני רואה דווקא מכאן , אני חושבת שהתגובות של בודלר שמאוד מרגשות אותי גורמות לי להבין מצב שבו אני נמצאת שלא נכון לי ,
אבל הכוח לקום ולשנות דברים ואפילו היכולת לא עולה בקנה אחד עם זה.
אני ממש אוהבת את הכתיבה של אנשים פה,
אני ממש מרגישה שזה לדבר עם אנשים שמחפשים
לגעת ב"דבר עצמו" ולא בהתנהלות מסביב.
אני חושבת שזה לא מקרה ששלושה אנשים פה מוצאים את פסואה
כאדם מעניין שחוצה את הגבולות של "האני" השגור אצל נ"ט.
זה לא מקרה...
אבל זה לא רק פחדים בכיוון שכותבים פה לא תמיד אנשים יבינו אותי
במה שנוגע להתנהגות , כי ההכרתי כשהוא לא מכוסה בפחדים
הוא גם מה שיוביל אותי להתנהגות תמוהה.
אין הפרדה בין הדברים
אה, זה גם נכון, במונחים "פרגמטים" מה שנקרא , אין שינוי
גם אני ממש לא זז כל כך מהר, ובדיוק בגלל מה שאני כותב יכול גם לחפור בסיטואציה עשרות שנים לפני שאני מוצא את התנועה שתוציא אותי ממנה
כל זה באמת מאוד מבלבל כי אנחנו מדברים כאן כל הזמן ב2 מישורי פרשנות שונים
זה הנורמטיבי וזה ה"אחר" שיכול להיות הכי הפוך לו
גם אני ממש לא זז כל כך מהר, ובדיוק בגלל מה שאני כותב יכול גם לחפור בסיטואציה עשרות שנים לפני שאני מוצא את התנועה שתוציא אותי ממנה
כל זה באמת מאוד מבלבל כי אנחנו מדברים כאן כל הזמן ב2 מישורי פרשנות שונים
זה הנורמטיבי וזה ה"אחר" שיכול להיות הכי הפוך לו
HollyGolightly
New member
ועוד משהו, אראנה
כתבתי בשרשור הזה על "תקרית קלה" יחסית. לכתוב על היום יום בתור בת של האדם הזה זה בלתי אפשרי. אלה דברים כל כך מפלצתיים וחולניים שהתנהלו כשיגרה. וכשאני כותבת מפלצתיים, אני מתכוונת בדיוק לזה. דברים שאף אחד שלא חי שם לא יכול לתאר או לדמיין לעצמו. אני לא יכולה לתאר אותם כאן כי הם עד כדי כך מפלצתיים וחולניים, וכי הם היו השיגרה שלנו. כל שנייה עם האדם הזה היא מפלצתית וחולנית ברמות שלא ניתנות לתיאור ודמיון מלבד לנו: בנותיו.
עם כל ההבנה למה שכתבת, כשאני חושבת על זה מחדש, זה עדיין לא מסביר לי את ההתנהלות שלו. את הזוועה החולנית והנוראית שהוא מאז שאני זוכרת אותו.
כתבתי בשרשור הזה על "תקרית קלה" יחסית. לכתוב על היום יום בתור בת של האדם הזה זה בלתי אפשרי. אלה דברים כל כך מפלצתיים וחולניים שהתנהלו כשיגרה. וכשאני כותבת מפלצתיים, אני מתכוונת בדיוק לזה. דברים שאף אחד שלא חי שם לא יכול לתאר או לדמיין לעצמו. אני לא יכולה לתאר אותם כאן כי הם עד כדי כך מפלצתיים וחולניים, וכי הם היו השיגרה שלנו. כל שנייה עם האדם הזה היא מפלצתית וחולנית ברמות שלא ניתנות לתיאור ודמיון מלבד לנו: בנותיו.
עם כל ההבנה למה שכתבת, כשאני חושבת על זה מחדש, זה עדיין לא מסביר לי את ההתנהלות שלו. את הזוועה החולנית והנוראית שהוא מאז שאני זוכרת אותו.
אז אנסה להציע הסבר נוסף, זווית נוספת, שתרגיז אותך נורא.
כתבת שאמך כיבדה אותו,
אני שונא כבוד יותר מכל דבר אחר,
ולמה,
כי מה שאני זקוק לו זה תשומת לב,
וכבוד סותר תשומת לב יותר מכל דבר אחר.
אז מה שאני מתאר לעצמי, אולי בטעות, זה שאבא שלך השתולל כל הזמן בטירוף כי כמו רוב האוטיסטים הוא חש שאף אחד לא רואה אותו ואף אחד לא מרגיש אותו ואף אחד לא שומע אותו,
בגלל זה גם תקרית הכיסא, שבסך הכל הסבטקסט שלה אומר, בזעם, את בכלל רואה אותי, רואה מה אני חושב, מרגיש, מתייחסת לזה....
זה גם מתאים למבנה האישיות של אדם שגדל במרכז תשומת הלב של הוריו ולכן ממשיך לחפש את זה כל הזמן,
ולדעתי זה לא דווקא רע,
או לפחות לא רק רע.
ההבדל בין הטוב והרע יכול להיות מאוד מורכב
גם את זה צריך לכבד,
באמת
כי שימי לב, האוטיסטים צורחים ומשתוללים על כלום, לכאורה, כי מה שהם מבקשים וצריכים וגם יודעים לתת הוא חסר משמעות, חסר מרחב וזמן בחברה שכל מה שהיא יודעת זה לקשקש שפה של כבוד, מדומה, כבד, חשוך.
אבא שלך צרח כל הזמן לתשומת לב
הוא מעולם לא קיבל אותה
וזה כואב
אני לא עושה את זה, אבל הצרחה קיימת אצלי, ונורא, כל הזמן, היא הכי אני, פשוט לא בנוי לכפות אותה על אף אחד ואחת, אבל אני מאוד כועס ועצוב וחולה מזה שאף אחד לא רואה ואף אחד לא שומע,
ביחוד שיש לי גם מושג מסויים למה
זה הכי הכי נורא קשה
תנסי לקבל את מה שאני כותב כהצעה לדיאלוג ולא כקביעה
כתבת שאמך כיבדה אותו,
אני שונא כבוד יותר מכל דבר אחר,
ולמה,
כי מה שאני זקוק לו זה תשומת לב,
וכבוד סותר תשומת לב יותר מכל דבר אחר.
אז מה שאני מתאר לעצמי, אולי בטעות, זה שאבא שלך השתולל כל הזמן בטירוף כי כמו רוב האוטיסטים הוא חש שאף אחד לא רואה אותו ואף אחד לא מרגיש אותו ואף אחד לא שומע אותו,
בגלל זה גם תקרית הכיסא, שבסך הכל הסבטקסט שלה אומר, בזעם, את בכלל רואה אותי, רואה מה אני חושב, מרגיש, מתייחסת לזה....
זה גם מתאים למבנה האישיות של אדם שגדל במרכז תשומת הלב של הוריו ולכן ממשיך לחפש את זה כל הזמן,
ולדעתי זה לא דווקא רע,
או לפחות לא רק רע.
ההבדל בין הטוב והרע יכול להיות מאוד מורכב
גם את זה צריך לכבד,
באמת
כי שימי לב, האוטיסטים צורחים ומשתוללים על כלום, לכאורה, כי מה שהם מבקשים וצריכים וגם יודעים לתת הוא חסר משמעות, חסר מרחב וזמן בחברה שכל מה שהיא יודעת זה לקשקש שפה של כבוד, מדומה, כבד, חשוך.
אבא שלך צרח כל הזמן לתשומת לב
הוא מעולם לא קיבל אותה
וזה כואב
אני לא עושה את זה, אבל הצרחה קיימת אצלי, ונורא, כל הזמן, היא הכי אני, פשוט לא בנוי לכפות אותה על אף אחד ואחת, אבל אני מאוד כועס ועצוב וחולה מזה שאף אחד לא רואה ואף אחד לא שומע,
ביחוד שיש לי גם מושג מסויים למה
זה הכי הכי נורא קשה
תנסי לקבל את מה שאני כותב כהצעה לדיאלוג ולא כקביעה
HollyGolightly
New member
"לקשקש שפה של כבוד מדומה"? לגמרי לא
בהתנהלותה היום-יומית. היא לא הציקה לו. לא התעצבנה עליו. בסוף שנות השבעים פיתח מונומאניה מסויימת ורצה ליידע אנשי מקצוע בתחום על תגליותיו. אבל כולם דוברי אנגלית. אז אמא שלי תרגמה בשבילו. שעות על גבי שעות. יום אחרי יום. והוא היה מאשים אותה שהיא עושה סבוטז' למה שהוא כתב. שהיא בכוונה מסלפת את מה שכתב.
לא רק זה: מכיוון שאחד המומחים גר בקרבה יחסית להוריה. באחד מביקוריה אצלם. לאחר שאבי לא נענה על ידי איש המקצוע הזה כמה פעמים, היא הרימה אליו טלפון וביקשה למסור לו ביד את מה שכתב אבי. הוא סירב. למרות זאת היא הלכה לביתו ושמה את זה בתיבת הדואר שלו. אני יודעת זאת כי דיברתי עם האיש. אבי האשים אותה שהיא משקרת ובכוונה כדי להרע לו.
הוא כל כך שקע באותו מונומאניה שלא פירנס את המשפחה בכלל. אמא שלי עבדה בארבע עבודות כדי לעשות זאת.
היא מעולם לא ביקשה תודה ממנו. מעולם לא דרשה ממנו כלום. זה לא היה כבוד מדומה. היא באמת ובתמים כבדה אותו כאדם. בלי שום שפה של כבוד מדומה. לא היה כאן שום דבר מדומה.
וזה רק קצה קצהו של הקצה של דברים שעשתה.
מאיפה ולמה הגעת לקביעה של "לקשקש שפה של כבוד מדומה". לא היה את זה לאמי.
בהתנהלותה היום-יומית. היא לא הציקה לו. לא התעצבנה עליו. בסוף שנות השבעים פיתח מונומאניה מסויימת ורצה ליידע אנשי מקצוע בתחום על תגליותיו. אבל כולם דוברי אנגלית. אז אמא שלי תרגמה בשבילו. שעות על גבי שעות. יום אחרי יום. והוא היה מאשים אותה שהיא עושה סבוטז' למה שהוא כתב. שהיא בכוונה מסלפת את מה שכתב.
לא רק זה: מכיוון שאחד המומחים גר בקרבה יחסית להוריה. באחד מביקוריה אצלם. לאחר שאבי לא נענה על ידי איש המקצוע הזה כמה פעמים, היא הרימה אליו טלפון וביקשה למסור לו ביד את מה שכתב אבי. הוא סירב. למרות זאת היא הלכה לביתו ושמה את זה בתיבת הדואר שלו. אני יודעת זאת כי דיברתי עם האיש. אבי האשים אותה שהיא משקרת ובכוונה כדי להרע לו.
הוא כל כך שקע באותו מונומאניה שלא פירנס את המשפחה בכלל. אמא שלי עבדה בארבע עבודות כדי לעשות זאת.
היא מעולם לא ביקשה תודה ממנו. מעולם לא דרשה ממנו כלום. זה לא היה כבוד מדומה. היא באמת ובתמים כבדה אותו כאדם. בלי שום שפה של כבוד מדומה. לא היה כאן שום דבר מדומה.
וזה רק קצה קצהו של הקצה של דברים שעשתה.
מאיפה ולמה הגעת לקביעה של "לקשקש שפה של כבוד מדומה". לא היה את זה לאמי.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.