את צודקת בהחלט
יש הורים שלא יבינו...
מה שאני לא מצליחה להבין, זה איך לגרום לילד שלהם להפסיד חבר שיכול להיות נפלא או הכי טוב שלהם - רק כי הם בוחרים להם את החברים לפי ההורים...
כשאני הייתי ילדה, אמא שלי לא היתה מעורבת בכלל, אבל היתה אמא אחת שכל הזמן רדפה אחרי שאני אהיה חברה של הבת שלה וככה היה, מכוח ההרגל, הייתי חברה שלה מהגן עד גיל 27, כי ככה חשבתי, שהיא החברה הכי טובה שלי, בפועל, זו היתה מערכת יחסים מאוד חולה והרסנית. עם החברות שהתיידדתי בהמשך החיים לבד, היה הרבה יותר בריא ונעים.
ויש כאן שטוענות שמעולם לא נתקלו באפלייה כלפי ילדים מסויימים, אני יכולה לספר שאני כל חיי (ולא, אני לא מתעלמת מעצמי במראה, אני יודעת בדיוק מי אני ואני לא מאשימה את כולם במה שעברתי, הרוב עוברים את זה ואני לא מיוחדת) - נתקלתי באפלייה בכל מסגרת שהייתי בה. בכולן. בגן, ביסודי, בחטיבה, בתיכון, בצבא, באונברסיטה וכן, גם בעבודה. אפליה זה דבר שחי ובועט - וקיים כמו השמש שזורחת. לגבי הטענה שזה לא קיים -אז יש כאלה שבוחרים לעצום עיניים ולא לראות ויש את אלה שמופלים לטובה.
אנשים (בהן גם מורות, גננות וכו')- לא תמיד מקבלים החלטות שקולות או הוגנות.
אני מאוד מבינה וכואבת את הפצע הזה, אני חיה אותו עכשיו. הייתי רוצה לחלום על גלגל שמסתובב, אבל הוא לא. זה ממשיך ככה וזה מדכא מאוד.
וכן - אני עוברת כמעט על כל אחת מהרשימה בגן - וממש לא מחפשת את הקליקות - אבל כל פעם מגלה קליקה חדשה שנוצרה.