במלאות שלושים לפטירת אמי היקרה
עדין הפצע טרי וקשה להשלים ואיני מאמין שיותר לא נתראה, דמותה תהיה לי בלבי בזיכרון עד כ-אם אהובה, ובעבורי כ-סמל ותעוד של העם היהודי במאה האחרונה. מביא לאן את כתובי אמי כפי ש'סיפרה בעריכה מחודשת (חלק בעבר, פה כבר סופר) ותוספות קטנות משלי. הילדות והגלות ושאוה 1925-1945 הזמן לכאורה חלף, בניתי חיים, הקמתי משפחה, אך הדלת שהובילה אותי לאולם הכיתה בה נתבקשתי ידי מחנכת הכיתה של נכדתי,להעביר בפעם הראשונה את סיפורי האישי, עמדה כפסע דק ביני ובין העבר הנורא שכל כך ביקשתי לשכוח. התלבטתי רבות האם אצליח בכלל , חששות גדולות פקדו אותי, על כתפי אחריות גדולה, כיצד אצליח להעביר להם...כיצד אתיצב מול עברי...? אני הילדה, הנערה שהתבגרה טרם זמנה, נערה שמחה, שתכננה תכניות רגילות, ככל נערה בגילה. ומה הם יחשבו? בעיניהם אני עוד סבתא שבאה לספר את סיפורה, האם אעמוד בזה? ואז הדלת נפתחה וכך התחיל המסע האישי שלי בזמן: נולדתי בשנת 1925 בכפר קטן נוביסד בסלובקיה להורים אביגדור וסירנה (שרה) הוך, היה לי אח גדול בשם צבי (נפטר ממחלה 1995) שחי בכרכור לאחר עלייתו לארץ, ואח קטן בשם ארתור(מורדכי), שעקבותיו לא נודעו לי עד עצם היום הזה, מאז נראה בפעם האחרונה (על פי עדויות), מנסה לברוח דרך נהר הדנובה בהונגריה (בבודפשט) וכנראה נספה שם. כשהייתי בת חמש, נפטר אבי, בעקבות מחלה בה חלה בשבי הרוסי, במלחמת העולם הראשונה. אימי גידלה אותנו לבד והייתה תופרת יום ולילה כדי לפרנס את כולנו. בכיתה שלי היתי היהודיה היחידה, ועד היום אני זוכרת כיצד הטיחו בליגלוג בפניי שאר התלמדים "יהודונת לפלשתינה". לא ידעתי אז אפילו מה פשר המילה פלשתינה, עד שאימי הסבירה לי כי הכוונה למדינה יהודית. "כשיגיע המשיח, הוא יקח את כולם, עמו לירושלים", הוסיפה, "את החיים והמתים". כך חיכינו כולנו, בציפייה גדולה, לבואו של המשיח. אבל המשיח לא הגיע, במקמו הגיעו הגרמנים! אספו את כולנו, היהודים מהכפר, לגיטו, לימים אחדים. משם העבירו אותנו למקום מרוכז, בבית כנסת הגדול ליד קושצה, עיר מחוז בסלובקיה. לאחר יום יומיים, הגיעו החילים הגרמנים וציוו עלינו לעמוד בשורות. לאחר מכן העלו אותנו לקרונות של הרכבת, ללא ידיעה לאן פנינו מועדות. היום אני יודעת שהיתה זו רכבת המוות שהובילה אל מחנה המוות אושוויץ בירכנאו. הקרונות הללו היו קרונות משא סגורים, שלתוכם נדחסו בין 70-120 יהודים, גברים, נשים, זקנים וילדים כאחד. הסיעו אותנו כפי שמסיעים בהמות, הקרון היה מחניק וצפוף. סגרו את דלת הקרון עלינו והותירו אותנו ללא אויר, עם דלי אחד לעשיית הצרכים. לאחר סגירת הקרון השתרר שקט מוחלט. בתוך החושך הבחנתי בעיניים מפוחדות ומבוהלות מאימה, של אותם האנשים שהוכנסו עימי לקרון. אז החלה הנסיעה המזוויעה. כל טלטול וכל עצירה עוררו מיד מהומה ואימה. לא ידענו לאן לוקחים אותנו, אנשים התחילו לקפוא מחוסר תנועה, כאמור, לא היה אויר לנשימה וברקע כבר נשמעו אנחות וקריאות לעזרה. בלילות היה שקט ורק רעש הרכבת המשיך והמשיך. שנים רבות לאחר מכן, רדפו אותי בחלומותי סיוטי לילה, מראות הילדים הקטנים המביטים בעיניים מפוחדות ומתחננים לטיפת מים "ואסר...ואסר –מים מים ", הם צועקים,אך מים לא ניתנו להם. שאלתי את עצמי, כיהודיה מאמינה, היכן הוא אלוהים? האם הוא לא שומע את זעקתם של האומללים? לעתים, החריד את השקט הנורא קול ירייה, ואחריו שוב שקט, ורכבת בשלה, ממשיכה ודוהרת לדרכה. מי שניסה לברוח, נורה על ידי החיליים שהוצבו על גגות הרכבת. בתוך הרכבת היו כל כך הרבה יהודים שאפילו לעמוד על הרגליים היה לא קל. המסע היה קשה, קשה מאוד. חלק מהאנשים, שכוחם לא עמד להם, מתו. הגרמנים היו "יעילים" ורצו להספיק הרבה. כך נמשך במשך שישה ימים המסע הטראומתטי והקשה, בדרכנו אל ממלכת המוות. וביום השישי ויהי בוקר ויהי ערב...הרכבת נעצרה בחריקת צורמת ולקול קריאות החילים הגרמנים ... "הראוס...הראוס!" (החוצה) נזרקנו לרציף, באותו טרנספורט הונגרי, הופרדו מייד הנשים לצד. כך עמדנו, רבבות נשים, כשפנינו מלאות אימה ופחד לקראת הבאות. עמדנו כולנו, כגוש אחד צפוף המבקש להיות יחדיו. לפתע נשמעה הצריחה של קצין ס.ס שפקד לעמוד בשורה לסלקציה. זכיתי לחוות את על בשרי, במשך הזמן, מספר רב של סלקציות, כדי להמשיך לחיות. אבל זאת, הראשונה, היתה הקשה מכולם. לא היה זמן להיפרד, להרגיש, הכל הלך צ'יק צ'ק. מיד חילקו אותנו ימינה ושמאלה. הפרידו אותי מאימי, שהיתה כל המסע לצידי. עוד הספקנו להגיד, אחת לשניה, "אחר כך ניפגש", וכך היא נעלמה לי, לעד. זאת היתה הפעם האחרונה שראיתי את אימי. אמא נעלמה בשיירה, בתוך ים של אנשים שהובלו, מבוגרים וילדים צעירים, למשרפות, שם נשרפו חיים –אימי נרצחה במקום המקולל ההוא, ששרף אנשים חיים –אושוויץ. את הצעירים, שאני נמנתי עימם, לקחו ככוח עבודה . מיד לאחר אותה הסלקציה, עשו לנו מקלחת, גילחו את שערות ראשינו והותירו אותנו בלבוש כותנה דל לעורנו. התבננו דרך החלון הצדדי בדמותנו גלוחת הראש, ומייד התחלנו לבכות. נשלחנו למחנה העבודה ומיד צרבו בזרועותנו מספר, שעד היום חרות על זרועי, אז הוא שימש כשמי, שהיה A -6354 .
עדין הפצע טרי וקשה להשלים ואיני מאמין שיותר לא נתראה, דמותה תהיה לי בלבי בזיכרון עד כ-אם אהובה, ובעבורי כ-סמל ותעוד של העם היהודי במאה האחרונה. מביא לאן את כתובי אמי כפי ש'סיפרה בעריכה מחודשת (חלק בעבר, פה כבר סופר) ותוספות קטנות משלי. הילדות והגלות ושאוה 1925-1945 הזמן לכאורה חלף, בניתי חיים, הקמתי משפחה, אך הדלת שהובילה אותי לאולם הכיתה בה נתבקשתי ידי מחנכת הכיתה של נכדתי,להעביר בפעם הראשונה את סיפורי האישי, עמדה כפסע דק ביני ובין העבר הנורא שכל כך ביקשתי לשכוח. התלבטתי רבות האם אצליח בכלל , חששות גדולות פקדו אותי, על כתפי אחריות גדולה, כיצד אצליח להעביר להם...כיצד אתיצב מול עברי...? אני הילדה, הנערה שהתבגרה טרם זמנה, נערה שמחה, שתכננה תכניות רגילות, ככל נערה בגילה. ומה הם יחשבו? בעיניהם אני עוד סבתא שבאה לספר את סיפורה, האם אעמוד בזה? ואז הדלת נפתחה וכך התחיל המסע האישי שלי בזמן: נולדתי בשנת 1925 בכפר קטן נוביסד בסלובקיה להורים אביגדור וסירנה (שרה) הוך, היה לי אח גדול בשם צבי (נפטר ממחלה 1995) שחי בכרכור לאחר עלייתו לארץ, ואח קטן בשם ארתור(מורדכי), שעקבותיו לא נודעו לי עד עצם היום הזה, מאז נראה בפעם האחרונה (על פי עדויות), מנסה לברוח דרך נהר הדנובה בהונגריה (בבודפשט) וכנראה נספה שם. כשהייתי בת חמש, נפטר אבי, בעקבות מחלה בה חלה בשבי הרוסי, במלחמת העולם הראשונה. אימי גידלה אותנו לבד והייתה תופרת יום ולילה כדי לפרנס את כולנו. בכיתה שלי היתי היהודיה היחידה, ועד היום אני זוכרת כיצד הטיחו בליגלוג בפניי שאר התלמדים "יהודונת לפלשתינה". לא ידעתי אז אפילו מה פשר המילה פלשתינה, עד שאימי הסבירה לי כי הכוונה למדינה יהודית. "כשיגיע המשיח, הוא יקח את כולם, עמו לירושלים", הוסיפה, "את החיים והמתים". כך חיכינו כולנו, בציפייה גדולה, לבואו של המשיח. אבל המשיח לא הגיע, במקמו הגיעו הגרמנים! אספו את כולנו, היהודים מהכפר, לגיטו, לימים אחדים. משם העבירו אותנו למקום מרוכז, בבית כנסת הגדול ליד קושצה, עיר מחוז בסלובקיה. לאחר יום יומיים, הגיעו החילים הגרמנים וציוו עלינו לעמוד בשורות. לאחר מכן העלו אותנו לקרונות של הרכבת, ללא ידיעה לאן פנינו מועדות. היום אני יודעת שהיתה זו רכבת המוות שהובילה אל מחנה המוות אושוויץ בירכנאו. הקרונות הללו היו קרונות משא סגורים, שלתוכם נדחסו בין 70-120 יהודים, גברים, נשים, זקנים וילדים כאחד. הסיעו אותנו כפי שמסיעים בהמות, הקרון היה מחניק וצפוף. סגרו את דלת הקרון עלינו והותירו אותנו ללא אויר, עם דלי אחד לעשיית הצרכים. לאחר סגירת הקרון השתרר שקט מוחלט. בתוך החושך הבחנתי בעיניים מפוחדות ומבוהלות מאימה, של אותם האנשים שהוכנסו עימי לקרון. אז החלה הנסיעה המזוויעה. כל טלטול וכל עצירה עוררו מיד מהומה ואימה. לא ידענו לאן לוקחים אותנו, אנשים התחילו לקפוא מחוסר תנועה, כאמור, לא היה אויר לנשימה וברקע כבר נשמעו אנחות וקריאות לעזרה. בלילות היה שקט ורק רעש הרכבת המשיך והמשיך. שנים רבות לאחר מכן, רדפו אותי בחלומותי סיוטי לילה, מראות הילדים הקטנים המביטים בעיניים מפוחדות ומתחננים לטיפת מים "ואסר...ואסר –מים מים ", הם צועקים,אך מים לא ניתנו להם. שאלתי את עצמי, כיהודיה מאמינה, היכן הוא אלוהים? האם הוא לא שומע את זעקתם של האומללים? לעתים, החריד את השקט הנורא קול ירייה, ואחריו שוב שקט, ורכבת בשלה, ממשיכה ודוהרת לדרכה. מי שניסה לברוח, נורה על ידי החיליים שהוצבו על גגות הרכבת. בתוך הרכבת היו כל כך הרבה יהודים שאפילו לעמוד על הרגליים היה לא קל. המסע היה קשה, קשה מאוד. חלק מהאנשים, שכוחם לא עמד להם, מתו. הגרמנים היו "יעילים" ורצו להספיק הרבה. כך נמשך במשך שישה ימים המסע הטראומתטי והקשה, בדרכנו אל ממלכת המוות. וביום השישי ויהי בוקר ויהי ערב...הרכבת נעצרה בחריקת צורמת ולקול קריאות החילים הגרמנים ... "הראוס...הראוס!" (החוצה) נזרקנו לרציף, באותו טרנספורט הונגרי, הופרדו מייד הנשים לצד. כך עמדנו, רבבות נשים, כשפנינו מלאות אימה ופחד לקראת הבאות. עמדנו כולנו, כגוש אחד צפוף המבקש להיות יחדיו. לפתע נשמעה הצריחה של קצין ס.ס שפקד לעמוד בשורה לסלקציה. זכיתי לחוות את על בשרי, במשך הזמן, מספר רב של סלקציות, כדי להמשיך לחיות. אבל זאת, הראשונה, היתה הקשה מכולם. לא היה זמן להיפרד, להרגיש, הכל הלך צ'יק צ'ק. מיד חילקו אותנו ימינה ושמאלה. הפרידו אותי מאימי, שהיתה כל המסע לצידי. עוד הספקנו להגיד, אחת לשניה, "אחר כך ניפגש", וכך היא נעלמה לי, לעד. זאת היתה הפעם האחרונה שראיתי את אימי. אמא נעלמה בשיירה, בתוך ים של אנשים שהובלו, מבוגרים וילדים צעירים, למשרפות, שם נשרפו חיים –אימי נרצחה במקום המקולל ההוא, ששרף אנשים חיים –אושוויץ. את הצעירים, שאני נמנתי עימם, לקחו ככוח עבודה . מיד לאחר אותה הסלקציה, עשו לנו מקלחת, גילחו את שערות ראשינו והותירו אותנו בלבוש כותנה דל לעורנו. התבננו דרך החלון הצדדי בדמותנו גלוחת הראש, ומייד התחלנו לבכות. נשלחנו למחנה העבודה ומיד צרבו בזרועותנו מספר, שעד היום חרות על זרועי, אז הוא שימש כשמי, שהיה A -6354 .