באמת שאין לי מה להוסיף
אמרת את הכל (ויותר טוב ממני, אם הייתי מנסה), והכל יותר מדי מוכר.
העניין עם גרמניה מורכב עוד יותר: מעבר לכעס על כך שגרמניה מתקפלת כתגובה למניפולציות רגשיות זולות, היא עושה את זה בפני אותה חברה שאחראית לכך שאני ומליונים אחרים עברנו את הברית מלכתחילה (=ישראל, לא יהודים).מעבר לשתי עצומות באינטרנט, אני מתקשה לראות מה אני יכול לעשות. אני רק מודה על כך שלא נחשפתי לשום דיון כזה בסביבה שלי. מאחר ואני מאמין כי גרמניה תשתפן, כנראה שכל העסק יגמר לפני שזה בכלל יגיע לכותרות בישראל ולתודעה הציבורית. והנה עוד תקווה הולכת לה, והכל בזכות יכולת לסחוט ולהשפיע על ממשלות מעבר לים. זה יותר רע לתחושת הביטחון הכללי והאמונה בצדק מאשר לעניין המילה.
התמונה הלא ברורה לגבי איך צריך להתייחס להורים שבוחרים במילה - לא רק שלך - היא מהחלקים היותר מתסכלים.
העניין שלי בברית המילה החל כבר בזמן החטיבה (אם כי לא קרוב למצב כיום), וכיום אני מאמין שזה אחד הגורמים העיקריים ליחסים עכורים מאוד עם הוריי, שהתחילו בערך באותה תקופה ונמשכים, בעצם, עד היום, עם עליות ומורדות. אני זוכר שזה היה גורם לי להמון התקפי זעם כלפיהם, שמהצד שלהם נראו אקראיים וכאלה שלא קשורים אליהם בכלל, אלא לבעיות באופי, קשיים בבי"ס, דכאונות כתגובה לגילוי הסוכרת וכו'. כמובן שהם בחרו בדרך טיפול לכל אחת מה'בעיות' האלה (שבעיקר כללו האשמות על כך שאני זורק את כל מה שהם נתנו לי כל החיים שלהם - בעיקר כסף וחומריות, שהיו בשפע.), מה שתסכל אותי עוד יותר.
ההורים שלי חילונים מאוד. אין כזה דבר חגים, לא ביקרתי כילד יותר מפעם אחת בבית כנסת, וכמובן שחמץ או צום יום וכיפור לא קיימים בלקסיקון. הכל בסדר גמור, אם זה לא היה גורם לי לתהות שעות על גבי שעות למה בכ"ז הם עשו את מה שהם עשו. אני חושב שהסתירה הזו בין החילוניות הברורה שלהם לבחירה הזו הובילה לתקופה מסוימת במהלכה באמת האמנתי שהם עשו את זה מסדיזם ושנאה כלפי. בדיעבד, זה לא המצב. אבל כילד, בטח אחד כזה שמבלה את רוב זמנו לבד עם הרבה מחשבות, המשמעות עצומה. אותו ניסיון שלהם 'ליישר' אותי באותה תקופה בכדי שאפסיק להיות כועס כל הזמן (כעס שהתרכז בהם בלבד) רק החמיר את המצב.
היום אני אולי רואה דברים בצורה מאוזנת יותר, אבל דברים לא נהיו ברורים יותר. אני עדיין לא יודע איך להתייחס אליהם, ואני בטח לא יודע איך לדבר איתם. הם לא יודעים דבר על הלימודים, העבודה, הזוגיות או השאיפות שלי, למרות אינספור נסיונות מצדם לחלוב את זה ממני. אני אוהב את ההורים שלי, אבל רוב הזמן אני מעדיף לא לראות אותם ליותר מכמה שעות, ובטח לא לשתף אותם בשום דבר חשוב ומהותי באמת מחיי. כשאני איתם, אני מרגיש שאני צריך להיאבק כל פעם בשביל להוכיח שיש לי יותר כוח מהם, ושהברית לא הרסה לי את החיים, למרות הכל. כל זאת בזמן שלהם אין מושג קלוש לגבי העניין, כי גם בפעמים הבודדות שהזכרתי את זה - בעיקר בפני אמא שלי ואחותי - זה יצא מהאוזן השניה. כמובן אחרי טענות לגבי 'נחיצותה' ו'בריאותה' של המילה, ושאף תינוק לא מרגיש דבר כי הוא רק בן 8 ימים, ועד כמה זה הכרחי, ובנים קטנים (למרות שהן לא היו בנים קטנים מעולם) צריכים לעבור את זה. עולם כמנהגו...
אמרת את הכל (ויותר טוב ממני, אם הייתי מנסה), והכל יותר מדי מוכר.
העניין עם גרמניה מורכב עוד יותר: מעבר לכעס על כך שגרמניה מתקפלת כתגובה למניפולציות רגשיות זולות, היא עושה את זה בפני אותה חברה שאחראית לכך שאני ומליונים אחרים עברנו את הברית מלכתחילה (=ישראל, לא יהודים).מעבר לשתי עצומות באינטרנט, אני מתקשה לראות מה אני יכול לעשות. אני רק מודה על כך שלא נחשפתי לשום דיון כזה בסביבה שלי. מאחר ואני מאמין כי גרמניה תשתפן, כנראה שכל העסק יגמר לפני שזה בכלל יגיע לכותרות בישראל ולתודעה הציבורית. והנה עוד תקווה הולכת לה, והכל בזכות יכולת לסחוט ולהשפיע על ממשלות מעבר לים. זה יותר רע לתחושת הביטחון הכללי והאמונה בצדק מאשר לעניין המילה.
התמונה הלא ברורה לגבי איך צריך להתייחס להורים שבוחרים במילה - לא רק שלך - היא מהחלקים היותר מתסכלים.
העניין שלי בברית המילה החל כבר בזמן החטיבה (אם כי לא קרוב למצב כיום), וכיום אני מאמין שזה אחד הגורמים העיקריים ליחסים עכורים מאוד עם הוריי, שהתחילו בערך באותה תקופה ונמשכים, בעצם, עד היום, עם עליות ומורדות. אני זוכר שזה היה גורם לי להמון התקפי זעם כלפיהם, שמהצד שלהם נראו אקראיים וכאלה שלא קשורים אליהם בכלל, אלא לבעיות באופי, קשיים בבי"ס, דכאונות כתגובה לגילוי הסוכרת וכו'. כמובן שהם בחרו בדרך טיפול לכל אחת מה'בעיות' האלה (שבעיקר כללו האשמות על כך שאני זורק את כל מה שהם נתנו לי כל החיים שלהם - בעיקר כסף וחומריות, שהיו בשפע.), מה שתסכל אותי עוד יותר.
ההורים שלי חילונים מאוד. אין כזה דבר חגים, לא ביקרתי כילד יותר מפעם אחת בבית כנסת, וכמובן שחמץ או צום יום וכיפור לא קיימים בלקסיקון. הכל בסדר גמור, אם זה לא היה גורם לי לתהות שעות על גבי שעות למה בכ"ז הם עשו את מה שהם עשו. אני חושב שהסתירה הזו בין החילוניות הברורה שלהם לבחירה הזו הובילה לתקופה מסוימת במהלכה באמת האמנתי שהם עשו את זה מסדיזם ושנאה כלפי. בדיעבד, זה לא המצב. אבל כילד, בטח אחד כזה שמבלה את רוב זמנו לבד עם הרבה מחשבות, המשמעות עצומה. אותו ניסיון שלהם 'ליישר' אותי באותה תקופה בכדי שאפסיק להיות כועס כל הזמן (כעס שהתרכז בהם בלבד) רק החמיר את המצב.
היום אני אולי רואה דברים בצורה מאוזנת יותר, אבל דברים לא נהיו ברורים יותר. אני עדיין לא יודע איך להתייחס אליהם, ואני בטח לא יודע איך לדבר איתם. הם לא יודעים דבר על הלימודים, העבודה, הזוגיות או השאיפות שלי, למרות אינספור נסיונות מצדם לחלוב את זה ממני. אני אוהב את ההורים שלי, אבל רוב הזמן אני מעדיף לא לראות אותם ליותר מכמה שעות, ובטח לא לשתף אותם בשום דבר חשוב ומהותי באמת מחיי. כשאני איתם, אני מרגיש שאני צריך להיאבק כל פעם בשביל להוכיח שיש לי יותר כוח מהם, ושהברית לא הרסה לי את החיים, למרות הכל. כל זאת בזמן שלהם אין מושג קלוש לגבי העניין, כי גם בפעמים הבודדות שהזכרתי את זה - בעיקר בפני אמא שלי ואחותי - זה יצא מהאוזן השניה. כמובן אחרי טענות לגבי 'נחיצותה' ו'בריאותה' של המילה, ושאף תינוק לא מרגיש דבר כי הוא רק בן 8 ימים, ועד כמה זה הכרחי, ובנים קטנים (למרות שהן לא היו בנים קטנים מעולם) צריכים לעבור את זה. עולם כמנהגו...