אפשר קצת תמיכה מסוג שונה?
קודם כל, יש לכם פורום מצוין. באמת. הוא מפנה להמון אינפורמציה, ואתם מצליחים לערוך דיונים ידודתיים גם עם אלה שמתנגדים לרעיון. אבל הצד הפחות נעים בכל האינפורמציה שנמצאת כאן, הוא שגם נימולים - כאלה שמתנגדים לברית בכל תוקף - נחשפים אליה. ולעיתים, קשה מאוד להכיל ולהבין מה באמת נעשה לגוף שלך.
הייתי נגד ברית מילה מאז שהייתי ילד (אני בן 22), והייתי קורא פאסיבי כאן עוד לפני כמעט עשור. אבל רק בשבועות האחרונים באמת התחלתי לקרוא לעומק על העניין. פתאום זה לא רק טקס ברברי ומיותר, אלא הליך שפוגע בעצבים, מצלק את האיבר שלך והורס את הרגישות שלו עם הזמן. מאז שהבנתי בדיוק את אותם הדברים - ושעורלה היא לא רק סתם עור שאין צורך להורידו, אלא החלק הכי רגיש באיבר - מאוד קשה לי להכיל את הכל. במיוחד כשאני סובל מסוכרת נעורים קשה מאוד, שעלולה לפגוע פי כמה וכמה בעצבים ההיקפיים בעתיד.
כל המידע הזה פוגע מאוד בזוגיות שלי בזמן האחרון, וגם קצת בדרך בה אני תופש את הוריי. אני מודע לכך שהם פעלו מתמימות ובורות - כמו חלק מהכותבים כאן בפורום - אבל עדיין, כואב לי. ישמע מוגזם לחלקכם, אבל אני מרגיש כ"כ הרבה תסכול על כך שכרתו לי חלק חשוב מאוד מהגוף, בהסכמת האנשים הקרובים ביותר אליי, וגרוע מכל - הכל נעשה ע"י אדם זר שהשחית את גופי. המחשבה על כך שלעולם לא אהנה מיחסי מין כמו שגבר שלם מכבידה עלי כבר שבועות שלמים, במיוחד כשאני מבין שהעור המחוספס והקושי להגיע לגמירה זה לא 'אצל כולם'.
מאסתי בלנסות להסביר לאנשים סביבי למה מילה זה תהליך חמור. מאסתי בלהרגיש חסר אונים כשאני שומע על טקסי ברית מילה - גם לתינוקות שאינני מכיר. אותם טיעונים טיפשיים, שגויים ורובוטים - זה יותר בריא (זה לא, אבל לאף אחד אין 3 דק' לשמוע למה), זה יותר יפה (???), ככה צריך (???) - מאסתי בהכל. האנרגיות שהנושא לוקח ממני, בין אם בתסכול על מצבי האישי ובין אם תסכול על כך שזה לא ישתנה בחברה הישראלית בעתיד הקרוב - מכביד עלי עד למצב בו אני נכנס לדכדוך רק מלשמוע על הנושא.
אני מודע לכך שעלי להמשיך הלאה, אבל קשה לי. אני רוצה לחולל שינוי, להכניס מודעות לאנשים סביבי, אבל קשה לי לדבר על הנושא מבלי לחוש עצב. מה שמוביל גם לתחושות אשם על כך שאני לא עושה מספיק.
בכל מקרה, רציתי לפרוק. כי באמת שאין עם מי לדבר על זה מבלי לזכות ללעג - בעיקר מחברים גברים, או הרמת גבה ודמגוגיה - בעיקר מנשים.
העובדה שהמשפחה שלי חילונית על גבול האתאיסטית, ועדיין לא מבינה את ההתנגדות שלי, מרתיחה אותי עוד יותר.
אני מברך את כל ההורים כאן שהחליטו להמנע מלמול את בנם. סביר להניח שאת רוב הגברים בישראל הנושא לא מעסיק כמו אותי (אני מודע לכך), והם ממשיכים בחייהם כרגיל, אבל בכ"ז. עורלה תמיד אפשר להסיר - נשגב מבינתי למה - אבל לא ניתן להחזיר. וגם אם תרחיש האימה של המשפחות ההיסטריות שלכם יתממש, והילד יחזור בוכה בגיל 12 שצוחקים עליו כי הזה שלו שלם (אני בספק) - תזכרו את זה. עד לרגע בו הוא יחזור בוכה כי אין לו אייפוד, that is. עשיתם את ההחלטה הנכונה, גם אם היא הגיעה באיחור, אחרי ילד או שניים. העובדה שקיימת קהילה (מאורגנת או לא) של אנשים שהתפכחו והבינו עד כמה המנהג הזה מסוכן היא היחידה שקצת מנחמת אותי.
קודם כל, יש לכם פורום מצוין. באמת. הוא מפנה להמון אינפורמציה, ואתם מצליחים לערוך דיונים ידודתיים גם עם אלה שמתנגדים לרעיון. אבל הצד הפחות נעים בכל האינפורמציה שנמצאת כאן, הוא שגם נימולים - כאלה שמתנגדים לברית בכל תוקף - נחשפים אליה. ולעיתים, קשה מאוד להכיל ולהבין מה באמת נעשה לגוף שלך.
הייתי נגד ברית מילה מאז שהייתי ילד (אני בן 22), והייתי קורא פאסיבי כאן עוד לפני כמעט עשור. אבל רק בשבועות האחרונים באמת התחלתי לקרוא לעומק על העניין. פתאום זה לא רק טקס ברברי ומיותר, אלא הליך שפוגע בעצבים, מצלק את האיבר שלך והורס את הרגישות שלו עם הזמן. מאז שהבנתי בדיוק את אותם הדברים - ושעורלה היא לא רק סתם עור שאין צורך להורידו, אלא החלק הכי רגיש באיבר - מאוד קשה לי להכיל את הכל. במיוחד כשאני סובל מסוכרת נעורים קשה מאוד, שעלולה לפגוע פי כמה וכמה בעצבים ההיקפיים בעתיד.
כל המידע הזה פוגע מאוד בזוגיות שלי בזמן האחרון, וגם קצת בדרך בה אני תופש את הוריי. אני מודע לכך שהם פעלו מתמימות ובורות - כמו חלק מהכותבים כאן בפורום - אבל עדיין, כואב לי. ישמע מוגזם לחלקכם, אבל אני מרגיש כ"כ הרבה תסכול על כך שכרתו לי חלק חשוב מאוד מהגוף, בהסכמת האנשים הקרובים ביותר אליי, וגרוע מכל - הכל נעשה ע"י אדם זר שהשחית את גופי. המחשבה על כך שלעולם לא אהנה מיחסי מין כמו שגבר שלם מכבידה עלי כבר שבועות שלמים, במיוחד כשאני מבין שהעור המחוספס והקושי להגיע לגמירה זה לא 'אצל כולם'.
מאסתי בלנסות להסביר לאנשים סביבי למה מילה זה תהליך חמור. מאסתי בלהרגיש חסר אונים כשאני שומע על טקסי ברית מילה - גם לתינוקות שאינני מכיר. אותם טיעונים טיפשיים, שגויים ורובוטים - זה יותר בריא (זה לא, אבל לאף אחד אין 3 דק' לשמוע למה), זה יותר יפה (???), ככה צריך (???) - מאסתי בהכל. האנרגיות שהנושא לוקח ממני, בין אם בתסכול על מצבי האישי ובין אם תסכול על כך שזה לא ישתנה בחברה הישראלית בעתיד הקרוב - מכביד עלי עד למצב בו אני נכנס לדכדוך רק מלשמוע על הנושא.
אני מודע לכך שעלי להמשיך הלאה, אבל קשה לי. אני רוצה לחולל שינוי, להכניס מודעות לאנשים סביבי, אבל קשה לי לדבר על הנושא מבלי לחוש עצב. מה שמוביל גם לתחושות אשם על כך שאני לא עושה מספיק.
בכל מקרה, רציתי לפרוק. כי באמת שאין עם מי לדבר על זה מבלי לזכות ללעג - בעיקר מחברים גברים, או הרמת גבה ודמגוגיה - בעיקר מנשים.
העובדה שהמשפחה שלי חילונית על גבול האתאיסטית, ועדיין לא מבינה את ההתנגדות שלי, מרתיחה אותי עוד יותר.
אני מברך את כל ההורים כאן שהחליטו להמנע מלמול את בנם. סביר להניח שאת רוב הגברים בישראל הנושא לא מעסיק כמו אותי (אני מודע לכך), והם ממשיכים בחייהם כרגיל, אבל בכ"ז. עורלה תמיד אפשר להסיר - נשגב מבינתי למה - אבל לא ניתן להחזיר. וגם אם תרחיש האימה של המשפחות ההיסטריות שלכם יתממש, והילד יחזור בוכה בגיל 12 שצוחקים עליו כי הזה שלו שלם (אני בספק) - תזכרו את זה. עד לרגע בו הוא יחזור בוכה כי אין לו אייפוד, that is. עשיתם את ההחלטה הנכונה, גם אם היא הגיעה באיחור, אחרי ילד או שניים. העובדה שקיימת קהילה (מאורגנת או לא) של אנשים שהתפכחו והבינו עד כמה המנהג הזה מסוכן היא היחידה שקצת מנחמת אותי.