clairerandall29
New member
איך הבני / בנות זוג שלכן מתפקדים בתהליך?
אני שואלת כאן כי אני רוצה לדעת אם הכעס שלי "מוצדק".
אנחנו מנסים להרות כבר יותר משנה ורק לפני 3 חודשים התחלנו טיפול. אמנם רק 3 חודשים אבל זה מרגיש לי כמו נצח ועובר עליי הרבה. מלא תחושות, אני ממש מרגישה כמו איזה עלה נידף ברוח שמתנדנד בין אופטימיות לייאוש, מתקווה לכעס... כל דבר קטן יכול לערער אותי כמו הודעה בפייסבוק על חברה שילדה, או כשאני רואה ברחוב אמא שמעשנת על התינוק שלה (איך אלוהים מביא ילדים לאנשים כאלה... ולי לא... עדיין) בקיצור- מצב נפשי מאוד שברירי.
ובתוך כל זה אני מרגישה שאין לי שותף אמיתי, שכל זה קורה רק לי, ולא לבן זוג שלי. אז נכון הוא בא לכל הבדיקות, הוא סוג של תומך, אבל זה מרגיש לי שהוא לא נמצא איתי בתהליך.
למשל, אין לו מושג מה התרופות שאני לוקחת, מה התהליכים הרפואיים שאני עוברת, מה אני עתידה לעבור... הוא שואל אותי המון שאלות "קיטבג" לפעמים וזה מחרפן אותי. אני מבקשת ממנו לקרוא קצת, לפתוח גוגל ופשוט להבין איפה אנחנו נמצאים והוא אומר לי - "למה? בכל מקרה את יודעת ואני יכול לשאול אותך."
ולמרות שהסברתי לו שאני לא יכולה להיות המבוגר האחראי היחיד פה, אני צריכה עוד מישהו שיבין כמוני, לא יכולה להיות אחראית גם עליך וגם עליי! אני לא יודעת אולי זה נשמע משוגע... משגע אותי שהוא לא לוקח אחריות בבית ובעבודה הוא סופר-מנהל שמבין ומתמצא בהכל.
הוא כל הזמן אומר לי "יהיה בסדר", זה כל כך מעצבן אותי שהוא אומר את זה. אתה לא יודע שיהיה בסדר. אני מבינה שאתה רוצה לעודד אותי אבל ראבאק, כל בן אדם שני ברחוב (אם הייתי מספרת) אומר לי "יהיה בסדר", אין בזה שום ניחומים עבורי.
אני עכשיו מחכה על קוצים לבדיקת הריון עוד שבוע וחצי. אני לא חושבת שהוא בכלל יודע מתי היא, הוא בכלל לא מדבר איתי על הדברים האלה...
בקיצור- כל הדברים האלה מאוד מרחיקים בינינו. מאוד. אני מרגישה לבד ואני לא יודעת אם אני מצפה ממנו ליותר מדי...
ובבקשה לא להציע לי ללכת לטיפול... שקלתי את זה. אולי אעשה את זה. רק רוצה לדעת אם יש לי זכות לבוא בטענות או שאני צריכה לרדת מהענן.
אני שואלת כאן כי אני רוצה לדעת אם הכעס שלי "מוצדק".
אנחנו מנסים להרות כבר יותר משנה ורק לפני 3 חודשים התחלנו טיפול. אמנם רק 3 חודשים אבל זה מרגיש לי כמו נצח ועובר עליי הרבה. מלא תחושות, אני ממש מרגישה כמו איזה עלה נידף ברוח שמתנדנד בין אופטימיות לייאוש, מתקווה לכעס... כל דבר קטן יכול לערער אותי כמו הודעה בפייסבוק על חברה שילדה, או כשאני רואה ברחוב אמא שמעשנת על התינוק שלה (איך אלוהים מביא ילדים לאנשים כאלה... ולי לא... עדיין) בקיצור- מצב נפשי מאוד שברירי.
ובתוך כל זה אני מרגישה שאין לי שותף אמיתי, שכל זה קורה רק לי, ולא לבן זוג שלי. אז נכון הוא בא לכל הבדיקות, הוא סוג של תומך, אבל זה מרגיש לי שהוא לא נמצא איתי בתהליך.
למשל, אין לו מושג מה התרופות שאני לוקחת, מה התהליכים הרפואיים שאני עוברת, מה אני עתידה לעבור... הוא שואל אותי המון שאלות "קיטבג" לפעמים וזה מחרפן אותי. אני מבקשת ממנו לקרוא קצת, לפתוח גוגל ופשוט להבין איפה אנחנו נמצאים והוא אומר לי - "למה? בכל מקרה את יודעת ואני יכול לשאול אותך."
ולמרות שהסברתי לו שאני לא יכולה להיות המבוגר האחראי היחיד פה, אני צריכה עוד מישהו שיבין כמוני, לא יכולה להיות אחראית גם עליך וגם עליי! אני לא יודעת אולי זה נשמע משוגע... משגע אותי שהוא לא לוקח אחריות בבית ובעבודה הוא סופר-מנהל שמבין ומתמצא בהכל.
הוא כל הזמן אומר לי "יהיה בסדר", זה כל כך מעצבן אותי שהוא אומר את זה. אתה לא יודע שיהיה בסדר. אני מבינה שאתה רוצה לעודד אותי אבל ראבאק, כל בן אדם שני ברחוב (אם הייתי מספרת) אומר לי "יהיה בסדר", אין בזה שום ניחומים עבורי.
אני עכשיו מחכה על קוצים לבדיקת הריון עוד שבוע וחצי. אני לא חושבת שהוא בכלל יודע מתי היא, הוא בכלל לא מדבר איתי על הדברים האלה...
בקיצור- כל הדברים האלה מאוד מרחיקים בינינו. מאוד. אני מרגישה לבד ואני לא יודעת אם אני מצפה ממנו ליותר מדי...
ובבקשה לא להציע לי ללכת לטיפול... שקלתי את זה. אולי אעשה את זה. רק רוצה לדעת אם יש לי זכות לבוא בטענות או שאני צריכה לרדת מהענן.
