המשך
וכדי שלא תחשבי שאני כותב סתם, אספר לך קצת סיפור אישי שלי.
אני בן 33, יש לי הפרעת חרדה כבר 14 שנה, לפני 11 שנים ראש הישיבה שלמדתי בה אז הפנה אותי לפסיכיאטר, אחד שנחשב מוכר ומוערך בציבור הדתי, וגם אחד שנחשב כמי ש"לא מאמין בתרופות" ולא ממהר לתת תרופות.
באותו הזמן הייתי במצוקה קשה מאוד וכשהוא הציע לי לקחת כדורים הסכמתי. הוא ניסה עלי 3 סוגים של כדורים בזה אחר זה, השניים הראשונים (ציפרלקס ופבוקסיל) לא השפיעו עלי בכלל. השלישי, אפקסור (שנקרא גם ויאפקס) השפיע קצת, ממש קצת, אבל עשה משהו, אז המשכתי לקחת אותו.
במשך 3 שנים הייתי אצלו בטיפול, פעם בשבועיים שילמתי לו 450 שח (שזה היה המון כסף עבורי) והוא לא עזר לי כלום, אבל נתן לי תמיכה ואהבה, ובגלל שהיה לי חסר כ"כ גדול בזה (כמו שכתבת) המשכתי ללכת אליו.
בסוף אחרי 3 שנים ו30 אלף שקל שבזבתי עליו הבנתי שזה לא עוזר. באותה תקופה חוויתי משבר נוסף וגם שמתי לב שהכדורים שינו אותי - הרחיקו אותי מהרגשות שלי וממי שאני. זה עורר בי צורך עז ביותר להוריד את הכדורים ולחזור "להיות אני". פשוט הרגשתי כעס גדול על הכדורים ששינו אותי.
אז גיליתי, שבניגוד למה שכולם מספרים, האפקסור הוא כדור ממכר בצורה בלתי רגילה, כל הורדה של חצי כדור הייתה מלווה בסיוט שנמשך חודשים (!) בסופו של דבר, כשהגעתי משלושה כדורים למינון של כדור אחד חוויתי משבר שלווה ביסורים מהגיהנום, שאילצו אותי בלית ברירה להחזיר כמעט את כל המינון שהורדתי. בכל פעם שהעליתי את המינון הרגשתי כאילו חותכים לי חלק מהנשמה. מבטיח לך.
 
כעסתי המון. על הרופא. על חברות התרופות. על הבגידה. על האמון שנתתי במטפל ובטיפול.
התחלתי לגלוש באינטרנט. גיליתי דברים קשים. ככל שגיליתי יותר, כעסתי יותר. גם התגובה מפסיכיאטרים אחרים ומהחברה לא הועילה. "מה אתה עושה כזה עניין מהכדורים" "אתה בטוח שזה בגלל הכדורים?" "אולי זה התמכרות פסיכולוגית?..." ועוד פנינים. הגדיל לעשות מנהל התחנה לבריאות הנפש שפניתי אליו, שפשוטו כמשמעו לא היה שומע כשאמרתי דברים מנסיוני האישי, שמנוגדים לתיאוריה הפסיכיאטרית. פשוט לא שמע!
בשלב מסויים, הבנתי שהכעס מנהל אותי, שהפסיכיאטר מנהל אותי, שהכדורים מנהלים אותי. ושאני אולי צודק אבל לא חכם. השלמתי עם העובדה שאני על כדורים, והשלמתי עם העובדה שעד להודעה חדשה, אני צריך לקחת אותם ולא יכול להפסיק. אז לא יעזור להתנגד לזה. זה חלק מהמשמעות של תפילת השלווה.
 
אמנם, למען ההגינות אני אציין, שהגשמתי חלום, ולאחר כמה שנים טובות, הלכתי לפגוש את הפסיכיאטר הראשון שלי, דווקא בערב יום כיפור, והטחתי בו את כל מה שהיה לי לומר, ונראה, וזה יאמר לזכותו, שהדברים השפיעו עליו עד כדי כך שהוא אמר לי "משה, תשמע, היום על כל עשר אנשים שאני פוגש לאחד אני נותן כדורים ול9 אני מוריד כדורים"
וגם הוא ויתר על התשלום שכבר השלמתי נפשית שאני אשלם כדי להגיד לו מה אני חושב.
 
אבל זו פריווילגיה, שעם כל הצער והכאב, אין לך כרגע. אולי אולי עוד הרבה שנים. אבל לא על זה תלויים הדברים.
היום אני מרגיש הרבה יותר טוב. את הכדור שאני לוקח כל יום אני לא יכול לשנות.
אבל את הגישה כן.
והגישה זה העיקר.
 
תודה שירה, שבזכותך כתבתי את כל זה, ומאחל לך מכל הלב, שתמצאי את הכוחות בתוכך להתגבר על המשבר הזה, ואפילו להוציא ממנו יהלומים.
