משה, מפצע שהזדהם אפשר למות
ואז סיבת המוות תהיה - לא הפצע עצמו, אלא דווקא הזיהום שחדר לתוכו.
והאמת היא שבטיפול פסיכודינמי יש למטפל כל כך הרבה כוח בידיים - כל כך הרבה כוח להרוס אישיות או לבנות אישיות - שזה מדאיג... רק האנשים הכי נקיים, הכי זכים מבפנים, רשאים (מוסרית) לעסוק בכפסיכותרפיה. המציאות מראה שבפועל גם אחרים שאינם ראויים לעלות בהר ה' - עולים גם עולים בו. וזורים בו הרס וחורבן.
אתה יודע, משה, שגם אני עברתי טיפול שהתאפיין בתלות עזה, שמקורה בחסך צורב ועמוק באהבה. ובתוך הטיפול הרגשות השליליים שלי כלפי עצמי התעצמו, והייתי בטוחה שאני שונה מאוד, נבדלת משאר בני האדם, לא מובנת, ולא ראויה. הרגשות האלה התעצמו בגלל הטיפול, בגלל מה שהמטפלת שידרה לי, אפילו אם לא היתה מודעת לכך. היא היתה המלכה הזוהרת של חדר הטיפולים. אני הייתי מעריצה אותה מן האשפתות, באלם, בלהט. וכנראה זה מילא צורך אצלה...
אתה אומר לשירה שזה היה קורה לה עם כל מטפלת. כן ולא. הפוטנציאל להיות במערכת יחסים כזאת - היה קיים אצל שירה כפי שהיה קיים אצלי. אבל זו המטפלת הספציפית הזאת, שבחרה (במודע או שלא) לנצל את המקום הזה לרעה. ולא, עם אחרת שיש לה מאפייני אישיות אחרים ושאין לה צרכים נרציסטיים מהמטופלים שלה - זה לא קורה. עובדה. אצלי זה לא קרה שנית עם המטפלת החדשה (אני בטיפול שנתיים), שלא נתנה לתלות מהסוג הזה להתפתח, ושבחכמתה וברגישותה הצליחה להפחית אצלי מאוד את הצורך הנפשי בתלות הזאת - בלי לפגוע בי ובלי לדחות אותי. ואצל שירה גם: הרי היא מספרת על טיפול מיטיב שהחזיר לה את האמון בבני אדם. והיא מספרת שהיא ביוזמתה סיימה את הטיפול הזה, כי רצתה להרגיש עצמאית ובלתי תלויה בטיפול, והמטפלת אישרה את הצעד הזה (אולי זה היה באחד החלקים שלא קראת).
אתה יודע, משה, רק כשאני קוראת את שירה ומה שקרה לה עם ה-ע' המיתולוגית שלה - אני מתחילה להבין מה קרה לי עצמי בשש השנים האלה, שהייצי אצל ה-ע' המיתולוגית שלי. אני מתחילה לראות איך לפניה היו לי בעיות ופצעים וחסכים, אבל עדיין היתה לי אופטימיות ואמונה בעצמי. ואיך היא הצליחה לשחוק לי אותם עד דק, תחת מכבש הנרקיסיזם שלה. לגרום לי להרגיש כל כך חריגה ולא שייכת. להביא אותי למצב שבלעדיה לא ראיתי טעם לחיות...
כל זה קרה בעקיפין, בדקויות, בניואנסים, בזרם הקרקעית. ואילו על פני השטח הגלויים - היה הפוך. היא החמיאה לי, "העצימה" אותי, ראתה בי רק את הטוב, אהבה אותי מאוד.
ואני תחתיה רק הלכתי והדרדרתי.
ונדרשו לי השנתיים האלה עם הפסיכולוגית המטיבה, החכמה, רק כדי לשקם אותי ממנה. רק כדי שאחזור להאמין בעצמי ולא לחשוב שאני חריגה ולא-מתאימה, ובלתי כשירה לחיים בעולם הזה...
בקיצור, משה, גם אם הפרצה היתה אצלי, וגם אם "פרצה קוראת לגנב" - הפרצה לא הופכת כל אדם העובר לידה לגנב, לא מכריחה אותו לגנוב. ולכן אין להפחית מאשמתו ומענשו בכהוא זה רק משום שהיתה שם פרצה. קאפיש?
וכן, אני חושבת שעליה להגיש תלונה, ולו כדי שהדפוס הזה לא ישתחזר עם עוד ועודממטופלות שמטבע הדברים, באות כולם לגנבת הנ"ל ומציגות לפניה אישה אישה את פרצתה ומייחלות לעזרה בסגירתה. ואילו היא באה וגונבת דרכה את לשד חייהן.
