כן בטח
השטן קיים — ראיתי אותו בגן השעשועים
רוצים לדעת מה זה רוע טהור? איך נולדים צוררים? למה לא הכיבוש הוא שמשחית?
לכו לראות ילדים בגן שעשועים
מאת ניסן שור
אומרים שהכיבוש משחית. אז אומרים. זה קל מדי. חייל בן 18 לא קם בוקר אחד ומחליט שהוא אטילה ההוני. אל תעשו לו הנחות. רוצים למצוא את שורשי האלימות של החברה הישראלית? אתם לא צריכים להרחיק עד חברון או עד המחסומים ביהודה ושומרון. לכו לגני השעשועים שפזורים ברחבי הארץ. תסתכלו על הילדים הקטנים שמתרוצצים שם. חבורה של קלגסים מטעם עצמם. הם נטולי מצפון ולא יודעים להבדיל בין טוב לרע. אין להם תהיות מוסריות. מדובר בפושעי מלחמה בפוטנציה. לא כולם, בטח שלא כולם. למה להכליל? יש גם ילדים עדינים, תמימים ונטולי זדון. אלה תמיד הילדים של ההורים האחרים שהם הכי גרועים.
התראות ניסן שור - דלג
רוצים לקבל כל טור של ניסן שור למייל, מיד עם פרסומו? הירשמו להתראות - כאן בשורת השיתוף
לפני שהפכתי לאב חשבתי שאנחנו מתקלקלים בבגרותנו. אבל הנוצרים צודקים. אנחנו נולדים מקולקלים. ככל שהשנים חולפות, עומדות בפנינו שתי אופציות: להרוג את הילד הפנימי או לשחרר אותו לחופשי, ולהפוך סוף־סוף לבני אדם. הנבלים והרשעים הגדולים בהיסטוריה הם אלה שהפילו ילדים מהנדנדה, השליכו אותם על האספלט, נעמדו מעליהם וצחקו צחוק גדול ונבזי. זו החוויה המכוננת של חייהם. הם ישחזרו את הרגע הזה פעם אחר פעם, בגירסאות שונות וקטלניות יותר. לא כל מי שהפיל ילד מהנדנדה יגדל להיות צורר, אבל כל צורר הפיל ילד מהנדנדה. אני לא אומר זאת בוודאות. זו תחושת בטן שמתבססת על תצפית מדוקדקת — למפילים מהנדנדה יש פוטנציאל הרסני. אתה יכול לראות את זה באופן שבו הם מתקרבים לעבר הקורבנות שלהם, באינסטינקט של חיית טרף. אלה לא אינסטינקטים שהולכים לאיבוד. להפך. הם יכולים רק להשתכלל. ואלה שהפילו אותם מהנדנדה? בהם בוערת אש הנקמה. חלקם יצליחו לכבות אותה, וחלקם יהפכו אותה לאגרוף ברזל. בקיצור, גני השעשועים הם גיבושון ל"בעל זבוב".
מחקר בינלאומי מסביר מה גורם לילדים להגיב באלימות לפרובוקציות 14.07.2015 כתבה זאת זמינה למנויים בלבד
למה גני המשחקים פחות כיפיים מבעבר? 27.04.2014 כתבה זאת זמינה למנויים בלבד
רוצים לדעת מה זה רוע שמופיע בצורתו הטהורה ביותר? אני ראיתי אותו בגן משחקים במרכז תל אביב. זהו שדה קרב שבו זאטוטים וילדים נאבקים אחד בשני על טריטוריה ושליטה. אורבים זה לזה מעבר לפינה. מנצלים את חולשות היריב. גוזרים את דינם של חפים מפשע. שום דבר לא מכין אותך לזה. לא עדויות של בצלם ולא סרטי אימה מסדרת ״סיוט ברחוב אלם״. זה לא פרק של ״רחוב סומסום״. זו סצנת הפתיחה של ״להציל את טוראי ראיין״. זה גיהנום.
הבן שלי, רק בן שנה וארבעה חודשים, טיפס על המגלשה, ובקצה שלה חיכה לו השטן — בן שלוש או ארבע, בנעלי נייקי קטנטנות, סווטשירט של אייץ׳ אנד אם, שיער בלונדיני כמו של קצין ארי באס.אס, שן קדמית חסרה בלסת העליונה ואגרופים קפוצים. לפני שהספקתי להגיב הוא שלח בעיטה היישר לפרצופו הנדהם של בני הקטן והאומלל, שלא ידע על מה ולמה הוא נענש. ההלם ניבט מעיניו. דם זרם מאפו. הוא החל לבכות ולצרוח עד שהצרחות חנקו את גרונו והוא החל להשתנק ולהיחנק, פרש את ידיו והתחנן שאקח אותו על הידיים. והשטן הקטן? הוא רק הביט בו ומשך בכתפיו. כאילו שזה בכלל לא קשור אליו. אם הייתי יכול — הייתי מולק את צווארו. אבל אנחנו במרכז תל אביב. כאן לא מולקים צווארים. אתה אמור להיות אמפתי. להסביר להם שזה לא יפה ו״אנחנו לא מאמינים באלימות״. ״להכיל״. כן, המילה השנואה הזאת. ״להכיל״.
״חתיכת אידיוט״, סיננתי לעברו. ״הוא לא אידיוט. הוא לא התכוון. הוא בסך הכל ילד קטן״, התפרצה לעברי אמו של השטן, שעמדה כל הזמן הזה מהצד וצפתה במעשה הזוועה של הצאצא שלה. ״ילד קטן, אבל מניאק גדול״, עניתי לה. ״תתבייש לך״, היא אמרה לי וליטפה את ראשו של השטן. ״אתה ילד טוב, ילד טוב״, היא עודדה ו״הכילה״ אותו. עשר דקות אחר כך ראיתי אותו בועט בראש של עוד פעוט חסר ישע.
חזרנו אל זירת הפשע גם בשבוע שלאחר מכן, כי אין ברירה. ילדים צריכים ״להוציא אנרגיה״. זהו שם קוד לאלימות ממוסדת בחסות ההורים. הבן שלי, הקורבן הנצחי, ניסה לטפס על סולם חבלים, כשלפתע הופיע מאחוריו ז׳לוב בגובה 1.20 מטר, עם חתימת שפם. ״תיזהר לא לדרוך עליו״, ביקשתי ממנו, ומה הז׳לוב עשה? הביט בי, חייך לעצמו ודרך בכוונה על אצבעות ידיו הענוגות של הבן שלי, ששוב פצח בסימפוניית כאב מחרישת אוזניים. הז׳לוב טיפס מעלה. ״סליחה, לא התכוונתי״, הוא סינן מתחת לחתימת השפם, ואז דחף עוד ילד חסר מזל אל מותו הוודאי. הילד צנח מטה כמו שק תפוחי אדמה ונחת על האדמה. שכבו שם עוד כמה ילדים, זה על זה, כמו בזירה של פיגוע. והז׳לוב? פתח שקית במבה וחיסל אותה תוך דקה. הפירורים נדבקו לחתימת השפם שלו. יצור דוחה למראה. על ספסל ליד ישבו ההורים שלו, ומחאו לו כפיים — ״יופי, סוֹל, אתה חמוד, רוצה עוד שקית במבה?״ סוֹל? סוֹל זה שם של דג. הייתי מכניס אותו לתנור ומגיש אותו צלוי, לצד תפוחי אדמה מזן ראטה ובקבוק יין אדום מקומי.
הנה פרטי כתב האישום שהוגש נגד איווט ליברמן בעוון תקיפת קטין, בספטמבר 2001: "ב–17 בדצמבר 1999 בערב חזר בנו, בן 12, של ח"כ אביגדור ליברמן לביתו בהתנחלות נוקדים, וסיפר לאביו כי שלושה ילדים הכו אותו. ליברמן יצא מביתו והחל לרדוף אחרי הילדים, בני 12 ו–13. עוד הוא רודף, ליברמן הרים אבן מהקרקע ויידה אותה בגבו של אחד הילדים. הם נמלטו למקום מחבוא, ומשלא מצא אותם, הלך ליברמן לבתיהם וסיפר להורים שלהם שהרביצו לבנו. ליברמן לא נרגע. הוא איתר את שני הילדים שהתחבאו בקרוואן. הוא הכה אחד מהם בפניו. מעוצמתה (של המכה) הילד נהדף לקיר, ראשו נחבל והוא נפל על הרצפה. בעודו שוכב המום מכאב, ליברמן בעט בו עד שהילד פרץ בבכי. האימה נמשכה. ליברמן משך בשערות הילד, תפס בצווארונו ובזרועו והכניס אותו למכוניתו. ליברמן הסיע אותו לבית הוריו להתלונן על הילד, ואיים עליו שישבור את ידיו ואת רגליו".
אני לא מאמין שאני כותב את זה, אבל כל הכבוד לאיווט ליברמן! ככה מתנהג אבא שלא מוכן להתכופף בפני הטרור האינפנטילי. אי אפשר לדבר עם הילדים האלה או לנהל איתם משא ומתן. הם מבינים רק כוח. זה ג׳ונגל שם בחוץ, בין הנדנדות והמגלשות. צריך להשיב מלחמה, לא לשגות באשליות ליברליות מסוכנות. בכל פעם שהילד שלי חוטף מכות, אני נהיה פחות ופחות שמאלני. אין פרטנר בגן השעשועים.