
הממוצע: 9,595 צעדים ביום. מי שירד מתחת לחמשת אלפים צעדים דיווח על הכי הרבה תסמינים. סביב שמונת אלפים פחות. שנים־עשר אלף ומעלה הכי מעט. התועלת לא נעצרה בטווח שנמדד. כל תוספת של אלף עד אלפיים צעדים, מכל נקודת התחלה, הלכה עם מוח ומצב רוח טובים יותר. זה לא ניסוי. זה מעקב. מי שכבר היה רגוע יותר אולי גם הלך יותר. הם תיקנו לתסמינים קודמים. הקשר נשאר.
| מה בדקו | המספר | איך |
|---|---|---|
| מתבגרים | 5,515 | ארה״ב, 21 אתרים |
| גיל | 11–12 | פיטביט שלושה שבועות |
| ממוצע צעדים ביום | 9,595 | במדגם |
| תחתית | מתחת ל־5,000 | הכי הרבה תסמינים |
| שיא | 12,000+ | הכי מעט תסמינים |
| תוספת מכל נקודה | 1,000–2,000 | צעדים ביום |
טיפ מעשי
הליכה לבית הספר נספרת. בישראל 41 אחוז מהילדים הולכים או רוכבים לבית הספר, 50 אחוז בדרך חזרה. זה אלף עד אלפיים צעדים בלי חוג ובלי מנוי.

בסריקות מוח, אצל מי שצעד הרבה הייתה קליפה מעט יותר עבה בשני אזורים: תנועה, וויסות רגש. עובי הפאראסנטרל הסביר חלק מהקשר. הציונים בבית הספר לא עלו עם הצעדים. המוח כן. פאלוך אומרת שאין צורך להיות ספורטאי. אלף צעדים זה הליכה לבית הספר, סיבוב בפארק, קניות ברגל. ההבדלים במוח היו קטנים. מעט מאוד ילדים במדגם צעדו הרבה מעבר לשנים־עשר אלף, ולכן לא ברור אם הקו ממשיך למעלה.
בישראל גיליון הציונים של אפשריבריא נתן לילדים D מינוס בפעילות הכללית. 32 אחוז דיווחו על שעה מתונה עד נמרצת בארבעה ימים בשבוע או יותר. 9 אחוז כל יום. בקורונה 3 אחוז. משרד הבריאות ממליץ ששים דקות ביום לגילאי שש עד שמונה־עשרה. המספר האמריקני אומר שהצעדים עצמם, לא רק החוג, יושבים ליד מצב הרוח. מי שיושב באוטו עד השער מפסיד את האלף הראשון. ראקש עצמה מזכירה: זה לא הכל או כלום. מתחילים מאיפה שהילד כבר נמצא. לי, שהובילה את הניתוח כסטודנטית לתואר שני בקינגס, אומרת שהם רק מתחילים לראות איזה אזור במוח יושב בדרך בין הצעד לחרדה. המחקר רץ על נתונים קיימים, לא על חוג שהומצא במעבדה. לכן הוא אומר מה קורה בחיים, לא מה קורה בחדר כושר מפוקח.
אפשר להמשיך על זה בפורום כושר ואימון.
השאלה שלי: הילד שלכם הולך לבית הספר, או יורד מהרכב מול השער?





