Inspiration Porn
https://www.ted.com/talks/stella_young_i_m_not_your_inspiration_thank_you_very_much
הרצאה שנתקלתי בה בטד בשעה האחרונה
סטלה יאנג, אמנם לא אוטיסטית אלא נכה בכסא גלגלים אבל מדברת על נושא שחשבתי ששווה להעלות אותו גם בפורום הזה
היא מדברת על כך שאנשים נוטים לראות באנשים אותם הם מכנים כ"בעלי מוגבלויות" כנחותים מהם ובשנים האחרונות ישנה תופעה של הסברה פופוליסטית שבה מראים תמונות של אותם אנשים העוסקים בפעילות מסויימת (בעיקר ספורטיבית) ומתחת לתמונה יש כל מיניי משפטים שנועדו להלהיב את האדם הממוצע והיא טוענת שאנשים מיוחדים עברו תהליך של חפצון שבו כבר לא רואים אותם כבניי אדם אלא רק כסוג של "מושא להשראה" שאנשים אוהבים לראות ולשמוע בעיקר כדי לשמוח שהם לא נמצאים שם במקומם, תופעה שלה היא קוראת INSPIRATION PORN (פורנו-השראה)
ההרצאה הזאת נגעה בי ועוררה בי עניין. מאז ומעולם שנאתי את "וראייטי" למיניהם, עוד לפני שראיתי את עצמי כאוכלוסייה מיוחדת ועוד לפניי שחשבתי לעבוד עם אוכלוסיות מיוחדות היה מגעיל אותי לראות את אותו ילד עומד על הבמה ושלמה ארצי או זמר פופוליסט אחר רוחן מעליו ומחייך, היה נראה לי בהחלט סוג של פורנו-השראה וגם אמרתי זאת בקול רם כל פעם שעלתה שיחה על טקסים מסוג זה
אני עדיין נחנק כאשר במקומות שאני עובד איתם יש לעתים פרוייקטים עם תיכוניסטים שעושים לחבר'ה איזהשהוא הפנינג של פעילויות פעם בשבוע ואז בסוף השנה עושים טקס שבו ילד ממוצע בכיתה יב' עולה לבמה ואומר "תודה שנתתם לי הזדמנות להכיר ולכבד את השונה"
בא לי להקיא ולעתים אני גם יוצא מהאולם באותו רגע ואף אחד מהאחרים בצוות לא מבין אותי
מצד שני מאז שיצא לי לעבוד עם אוכלוסיות מיוחדות אני כן מרגיש שהם נותנים לי השראה מסויימת או אולי סוג של גאווה כאשר ראיתי אותם מבצעים משימה שהייתה קשה להם, פיזית או מנטאלית (כמו נגיד לעשות סיבוב מסביב למגרש בהליכון כאשר ההתניידות שלהם היא בכסא גלגלים).
עכשיו כאשר אני בגבס והולך על קביים ולעתים בוכה שקשה לי אני גם נזכר בחבר'ה וזוכר שסה"כ אפשרי להתנייד גם ככה
לגבי אוטיסטים ספציפית אני חושב שחוויתי השראה מהילדה שעבדתי איתה השנה, היכולת שלה להסביר את עצמה ללא מילים לימדו אותי הרבה על דרכיי תקשורת
אני גם חושב שחוויתי השראה כאשר קראתי את הספר של עידו קידר שסיפר על החיים שלו ואני מרבה לספר את הסיפור שלו ולהראות סרטונים שלו ושל אוטיסטים לא ורבאליים אחרים על מנת להעלות מודעות ולשנות פרספקטיבה אצל האדם הממוצע
אבל איפה בדיוק עובר הגבול בין הסברה לגיטימית לקהל הרחב לבין פורנו-השראה?
כיצד אתם חושבים התרבות הפופולארית (סרטים כמו ריינמן או ספרים כמו המקרה של הכלב או פרוייקט רוזי) מתייחסת לאוטיזם? האם זה טוב או האם גם זה פורנו השראה?
ובסוף, איך אתם חווים את זה שבן אדם ניגש אליכם ואומר לכם שאתם או הילדים שלכם השראה בשבילו?
https://www.ted.com/talks/stella_young_i_m_not_your_inspiration_thank_you_very_much
הרצאה שנתקלתי בה בטד בשעה האחרונה
סטלה יאנג, אמנם לא אוטיסטית אלא נכה בכסא גלגלים אבל מדברת על נושא שחשבתי ששווה להעלות אותו גם בפורום הזה
היא מדברת על כך שאנשים נוטים לראות באנשים אותם הם מכנים כ"בעלי מוגבלויות" כנחותים מהם ובשנים האחרונות ישנה תופעה של הסברה פופוליסטית שבה מראים תמונות של אותם אנשים העוסקים בפעילות מסויימת (בעיקר ספורטיבית) ומתחת לתמונה יש כל מיניי משפטים שנועדו להלהיב את האדם הממוצע והיא טוענת שאנשים מיוחדים עברו תהליך של חפצון שבו כבר לא רואים אותם כבניי אדם אלא רק כסוג של "מושא להשראה" שאנשים אוהבים לראות ולשמוע בעיקר כדי לשמוח שהם לא נמצאים שם במקומם, תופעה שלה היא קוראת INSPIRATION PORN (פורנו-השראה)
ההרצאה הזאת נגעה בי ועוררה בי עניין. מאז ומעולם שנאתי את "וראייטי" למיניהם, עוד לפני שראיתי את עצמי כאוכלוסייה מיוחדת ועוד לפניי שחשבתי לעבוד עם אוכלוסיות מיוחדות היה מגעיל אותי לראות את אותו ילד עומד על הבמה ושלמה ארצי או זמר פופוליסט אחר רוחן מעליו ומחייך, היה נראה לי בהחלט סוג של פורנו-השראה וגם אמרתי זאת בקול רם כל פעם שעלתה שיחה על טקסים מסוג זה
אני עדיין נחנק כאשר במקומות שאני עובד איתם יש לעתים פרוייקטים עם תיכוניסטים שעושים לחבר'ה איזהשהוא הפנינג של פעילויות פעם בשבוע ואז בסוף השנה עושים טקס שבו ילד ממוצע בכיתה יב' עולה לבמה ואומר "תודה שנתתם לי הזדמנות להכיר ולכבד את השונה"
בא לי להקיא ולעתים אני גם יוצא מהאולם באותו רגע ואף אחד מהאחרים בצוות לא מבין אותי
מצד שני מאז שיצא לי לעבוד עם אוכלוסיות מיוחדות אני כן מרגיש שהם נותנים לי השראה מסויימת או אולי סוג של גאווה כאשר ראיתי אותם מבצעים משימה שהייתה קשה להם, פיזית או מנטאלית (כמו נגיד לעשות סיבוב מסביב למגרש בהליכון כאשר ההתניידות שלהם היא בכסא גלגלים).
עכשיו כאשר אני בגבס והולך על קביים ולעתים בוכה שקשה לי אני גם נזכר בחבר'ה וזוכר שסה"כ אפשרי להתנייד גם ככה
לגבי אוטיסטים ספציפית אני חושב שחוויתי השראה מהילדה שעבדתי איתה השנה, היכולת שלה להסביר את עצמה ללא מילים לימדו אותי הרבה על דרכיי תקשורת
אני גם חושב שחוויתי השראה כאשר קראתי את הספר של עידו קידר שסיפר על החיים שלו ואני מרבה לספר את הסיפור שלו ולהראות סרטונים שלו ושל אוטיסטים לא ורבאליים אחרים על מנת להעלות מודעות ולשנות פרספקטיבה אצל האדם הממוצע
אבל איפה בדיוק עובר הגבול בין הסברה לגיטימית לקהל הרחב לבין פורנו-השראה?
כיצד אתם חושבים התרבות הפופולארית (סרטים כמו ריינמן או ספרים כמו המקרה של הכלב או פרוייקט רוזי) מתייחסת לאוטיזם? האם זה טוב או האם גם זה פורנו השראה?
ובסוף, איך אתם חווים את זה שבן אדם ניגש אליכם ואומר לכם שאתם או הילדים שלכם השראה בשבילו?