חומוס out, ווטרס In
(חשבתי ש"יהלומים זורחים בשדה החומוס" זה כבר יותר מדי קיטשי, נכון?) אבל קודם, תיקון של הפיסקה האחרונה מהקטע הקודם. היא צ"ל: אז נכון שלקח שעה עד שמצאתי את האוטו. ומערכת הטלפונים קרסה, ושלחנו מסרים זה לזה עד שמצאנו כולנו אחת את השני, ועוד מי יודע כמה זמן עד שיצאנו מהחניה, והתחלנו לנסוע, והרגשתי שאני נרדמת על ההגה, והחזקתי מעמד עד פאתי ת"א, שאז הרמתי ידיים ונתתי לעדי לנהוג עד מרכז העיר, שם הורדנו את אלינור ואת עדי (אליאב נסע עם אחותו), ואז נהגתי כסהרורית ברחובות העיר בחיפוש אחר מונית עבור Aneurysm הצעיר, בעוד אני תוהה הכיצד הורים לילד כה רך בשנים מרשים לו להסתובב לבד בשלוש בבוקר בעיר זרה, ואז חזרתי הביתה, והלכתי לישון. ולא היתה לי בגרות בבוקר
אבל זה היה שווה את הכל! מכיוון שכל כך הרבה כבר נכתב אני אתחיל דווקא מהסוף: כן, היה שווה לבוא להופעה. למרות שזה לא פינק פלויד (שחסרונם הורגש), למרות שווטרס כבר לא בשיא כוחו, למרות שהוא נשען על נגני וזמרות הליווי שלו, למרות שהוא לא הצליח לשמור על רמה אחידה לאורך כל המופע, למרות הכל. לשירים של ווטרס - או, יותר נכון, לשירים של פינק פלויד - יש קשר לאיזו הווייה ישראלית עמוקה, אילו שהם נימי נפש תת-קרקעיים - חיוביים, ברובם - שווטרס הצליח להוציע מהמעמקים, להעלותם על פני השטח. זו לא המלנכוליה, ואף לא הזעקה (זעקת המתבגרים) כלפי ה"ממסד". התגובות החזקות ביותר של הקהל היו ב-Shine On, ב-WYWH... באותם קטעים של כמיהה, של אהבת החיים למרות הכל, של התעקשות על הקיום האנושי. ובעברית פחות פלצנית: השירים האלו אומרים, בסופו של דבר, "אני קיימ/ת, אני כאן, לחיי יש משמעות" (מסר שאולי ווטרס היה צריך גם להקשיב לו, אגב עמדותיו הפוליטיות). והקשר היה ברור, מהצלילים הראשונים של In the Flesh?. ווטרס עולה לבמה, מניף זרועותיו.... כאן האסימון נפל לי: הוא באמת כאן, בתלת מימד. הוא סופר (בגרמנית): אחת, שתיים, שלוש... והם מתחילים. In the Flesh? - פתיחה חזקה, שמרימה את הרף של המופע לגבהים. את התגובה הקולנית של הקהל לשורה "that one is jewish" - פירשתי דווקא כהבעת גאווה, ולדעתי זו היתה התגובה הנכונה, באותו רגע. מהשיר הראשון, פתח ווטרס ברצף שירים חזקים, כאשר הקהל לצידו לאורך כל הדרך. Mother - ווטרס בגיטרה, זמרת הליווי (שכחתי מי מהשלוש) שרה איתו - ומוסיפה לשיר גוונים שלא היו במקור, לשמחתי. Set the Controls - אולי השיר שחיכיתי לו יותר מכול, הן בגלל שהוא השיר היחיד מתקופת טרום-DSOTM בסטליסט, והן בגלל השמועות על ביצוע שונה שלו, מהמקור. ואכן, השיר נפתח עם הקרנת תמונות של הפלויד מתקופת בארט, תאורה פסיכדלית, מכניסה אותנו לאווירה. הביצוע, שבו היה הסקסופוניסט דומיננטי, מצא מאוד חן בעיני, והיה אחד משיאי הערב, לטעמי. SOYCD - גירסה מקוצצת, נטולת-גילמור, אבל זה לא פגם מההנאה, ומהצמרמורת. היה קשה להאמין. הקהל - ואני - שרנו כל מילה, בעוד תמונות של סיד רצות על המסך. Have a Cigar, WYWH - זכו שניהם לשירה אדירה, אבל את הפרטים אני לא זוכרת כרגע. בשלב הזה, עבר ווטרס לשיר כמה מהשירים המאוחרים שלו, מ-The Final Cut (Southampton Dock, Fletcher Memorial Home), מ-Amused to Death (השיר Perfect Sense), והשיר החדש-יחסית, Leaving Beirut. רצף השירים האנטי-מלחמתיים התקבל בקהל בנימוס, אך בחוסר התלהבות. לא בגלל המסר, אלא בגלל, אני מעריכה, שאלו שירים פחות מוכרים ואהובים. לטעמי, הם היו בומבסטיים מדי - אפילו יותר מאשר בדיסק - והיה חסר בהם משהו - מלבד Fletcher Memorial, שבו ניכר המאמץ הפיזי והנפשי שווטרס משקיע, אולי משום שהשיר הוא, בסופו של דבר, מצבת זכרון לאביו. Leaving Beirut לא עשה עלי רושם חזק יותר מאשר בהקלטה - זהו עדיין שיר חלש, למרות הכוונות הטובות. נפילת המתח הסתיימה עם ביצוע Sheep, שסיים את החלק הראשון של המופע. היה או לא היה פלייבק? מה זה משנה. הפירוטכניקה, הוידאו-ארט, והביצוע ההדוק של כל הנגנים, הפכו את השיר לעוד אחד משיאי הערב - ויסלח לי Dogs. כמה דברים יותר מרגשים בעולם יש, מלשמוע את פעימות הלב בתחילת DSOTM, בהופעה חיה? מעטים. זוהי הפתיחה המושלמת, וכל הקרדיט מגיע כאן לווטרס, שהגה אותה. On the Run - עם וידאו ארט פסיכדלי (שוב), שמצא חן בעיני. בכלל, הוידאו-ארט במהלך ההופעה לא היה אחיד, לטעמי. שירים להם ניתן ביטוי ויזואלי בוטה (צילומים של מלחמות, תמונתה של ורה, מנהיגים פוליטיים, הקומיקס של leaving beirut - היו לטעמי גסים מדי (היינו, ההפך ממעודנים). הקטעים היותר "אמנותיים", אבסטרקטיים - כמו בשיר הזה - היו יותר קרובים לליבי, ונראו כאילו הם נותנים ביטוי צבעוני, קינטי, לצלילים עצמם. Time - מעניין כיצד השיר הזה, שעל הנייר הוא שיר מינורי, יכול להפוך למז'ורי - לפחות מבחינת האפקט הרגשי - בהופעה חיה. Great Gig In the Sky היה הפתעת הערב. את גרסת האלבום של השיר אהבתי בנעוריי, אחר כך הרבה פחות. אך פי.פי. ארנולד, זמרת הליווי שביצעה את השיר בהופעה, החזירה עטרה ליושנה, עם גירסה מלאת נשמה, תלת מימדית (ולרגע נידמה שארבע-מימדית!) שעולה בכמה דרגות על זו של קלייר טורי. (סורי, קלייר). והקהל הישראלי, יש לציין לזכותו, זיהה מיד שהוא שומע דבר נדיר, והגיב בהתאם. אני מאוד מקווה שאנשיו של ווטרס דאגו להקליט את הגרסה הנ"ל ויוציאו אותה רשמית, איכשהו. (בשרשור התמונות יש תמונות של הביצוע הזה, שצילם סנאי נדיר). Money, Us and Them, ACYL, היו קרובים למקור, קרובים מאוד. אבל מה זה משנה. ואז הגיע הגראנד פינאלה, Brain Damage/Eclipse - ו-ווטרס לא איכזב. בתור הדרן, בחר ווטרס ברצף שירים מ"החומה". אלא שהמסרים שבשירים, על רקע מלחמת העולם השניה, הולכים לאיבוד בהקשר הישראלי והיהודי (ורה, bring the boys וכד'). האם ווטרס היה יכול לשנות את הסטליסט, לבחור בשירים אחרים לצורך העניין? אולי. ואולי הוא יותר מדי אנאלי מכדי לחרוג מהסטליסט אותו ביצע עד עתה. ABITW2 זכה, כצפוי, להשתתפות הקהל. אני סתמתי אוזניים. לא סבלתי את השיר הזה כשיצא, ואני עדיין לא מבינה מה השוס שבו. שיר שמדבר על מורים פגועי הלם-קרב בביה"ס היסודי של ווטרס, בתחילת שנות החמישים, נלקח בהשאלה ע"י ישראלים ממעמד הביניים, שנזכרים איך שנאו את המורה להיסטוריה בכיתה י' בגלל שהעיזה לתת להם בוחן-פתע. נו, באמת. ולסלט הזה, הוסיף ווטרס שקופית עם תמונה של חומת ההפרדה - עומס אלמנטים גדול מדי, בשביל שיר כה חלש. באופן בלתי נמנע, סיים ווטרס את המופע עם Comfortably Numb. הקליפ שליווה את השירה היה מלנכולי ועצוב, והזכיר את הקטע בסרט בו נראה "פינק" יושב בכורסתו, בוהה בלא-כלום. בניגוד גמור לקליפ, הפירוטכניקה - להבות אש ענקיות שהתמרו עד השמיים, וענני אשן שאפפו את הבמה - סיפקו את הבומבסטיות האהובה כל כך על ווטרס. לפני המופע, דנתי עם עדי על משמעות המופע הזה עבור ווטרס. תהיתי אם קיום המופע במקום הזה אינו אלא עוד ליטוף-אגו עבורו, עוד "יעד כיבוש" אקזוטי על מפת ההופעות, כמו ברלין ב-1990, או פומפיי, או הגרנד קניון, אותו גם חשב ווטרס לכבוש, בשלב כלשהו. בדיעבד, נראה לי שגם אם זו היתה הכוונה המקורית של ווטרס, או הציפיה שלו, הוא הופתע ממה שמצא, מקהל שנתן לו בדיוק באותה מידה שהוא נתן להם. הייתי רוצה להאמין, שכמו שהוא חשב שהוא ילמד אותנו פרק בהלכות שלום, גם אנחנו לימדנו אותו פרק בהומניות ואחווה. והפלייבק? היה פלייבק? לא שמתי לב.