לאחר התלבטות החלטתי להעתיק לכאן
הודעה שכתבתי בשרשור על הנקה בפורום הריון ולידה - פשוט כי כאן נראה לי הבית הנכון להודעה שכזו, ונראה לי שגם לכן, שמלוות את ההנקה של האפונה ושלי מימינו הראשונים כצמד - מגיע לשמוע את הדברים. מקווה שאני לא מתישה אף אחת. ההודעה התחילה במקור ככתיבת טיפים למניקות - ותוך שורות אחדות הבנתי שהיא לוקחת פניה יותר "הגותית". אני מביאה את הדברים כפי שנכתבו ובלי לערוך אותם - אז תבינו את ההקשר לפורום בו נכתבו מלכתחילה:
"ברשותכן - מאחר שהדברים המעשיים בעיקרם נאמרו, אני אכתוב משהו טיפה יותר "הגותי" , כי אני במין מצב רוח שכזה - הגיגאי...: בזמנו פתחתי שרשור דומה - ואני שמחה לתרום את חלקי גם לשרשור הזה כי בעיני זה נושא חשוב מאוד - שלא נוגעים בו מספיק לפני הלידה. אני סיפרתי ומספרת לכל הריונית שרק מסכימה להקשיב - כמה סבלתי בהתחלה וכמה היה לי קשה וכמה הייתי לא מוכנה להנקה וכמה בכיתי וכמה חשוב חשוב חשוב להתכונן ולדעת מה שיותר לפני שמגיע הכאוס הגדול. היום אנחנו ארבעה חודשים (ויום... אבל מי סופר...) - והאפונה רק רק רק יונקת (מוצץ?! בקבוק?!?!? הצחקתם אותה... ממש בידור לא רגיל...) - ואני לא יכולה להסביר במילים כמה זה עושה אותי מאושרת שהצלחתי בענין האחד הזה - שבו אני בטוחה במליון אחוז שאני נותנת לבת שלי את הטוב ביותר. לא יכולה לתאר במלים את הסיפוק שבלראות אותה גדלה ועולה במשקל - רק רק רק ממני, ואת האושר שבלראות את החיוך שלה, האפוני האוהב והמתוק, כשהיא עוצרת באמצע יניקה, מסתכלת לי בעיניים ונאנחת אנחה של שביעות רצון (פולניה קטנה שלי...). אלה דברים שכדאי לדעתי לדעת שיגיעו - גם כשנורא קשה בהתחלה. אני זוכרת שקראתי בפורום הנקה על החיוך של תוך כדי ההנקה - וכל כך קנאתי - ורציתי שגם אצלי זה יגיע ושהזמן יעשה כבר את שלו... היום אני מתייחסת להנקה קצת אחרת ממה שהתייחסתי אליה בהתחלה. בהתחלה היה לי הכי קשה בעולם. כאב לי נורא והיו לי פצעים ולא ידעתי כלום על איך ומה וכמה. שמעתי דברים מפה ומשם - אבל התחלתי באמת מאפס - ועם הסטוריה משפחתית של הנקה כושלת. כשאני מסתכלת בדיעבד - נראה לי שבהתחלה לקחתי את זה כמעט כאתגר אישי להצליח - למרות שנראה היה לי שאני הולכת ונכשלת בכשלון הצורב ביותר. גם אצלי הגבר לחש בחצי פה: "אז אולי נעבור לבקבוק" כשראה את הסבל שלי הנוראי - ואני חייבת לאמר, שבאופן פרדוקסלי זה היווה עבורי את התמיכה הגדולה ביותר, ואת הדרבון החזק ביותר להמשיך ולהצליח למרות הקושי. כאילו הרגשתי שיש מי שיתפוס כשאני אפול - כי הוא רואה וקולט כמה כואב, ולכן אפשר להמשיך עוד קצת. עוד הנקה אחת. עוד יום אחד. ואולי אז ליפול.
מה שהציל לי את ההנקה זה יעוץ מקצועי - משהו שבעיני הוא בעל ערך שלא ניתן להבנה - למי שלא חווה את הקשיים ולא גילה את ההקלה שבפתרון הבעיות. לכן - בעיני הכי חשוב - זה יעוץ מקצועי טוב.
אחר כך, התמיכה של הסביבה - למרות שאני מוכרחה להודות שאצלי היא היתה משנית ליכולת הטכנית ולידע שהיו חסרים לי בהתחלה.
עוד דבר שחשוב נורא - זה אורך רוח ואורך נשימה. להבין שברוב מוחץ של המקרים הקשיים נעלמים תוך זמן מה - שאולי נראה כרגע כנצח - אבל בסכימה הגדולה הוא ממש קצר. כשאמרו לי בהתחלה שכנראה הכל יסתדר תוך חודש-חודשיים פרצתי בבכי מר מכל מר - כי לא האמנתי שאני אחזיק מעמד עד אז - אבל מיום ליום הדברים השתפרו - ואמנם ה"הסתדרות" המלאה הגיעה רק אחרי כחודשיים - אבל בדרך אליה נהיה כל הזמן יותר טוב - והחודשיים עברו מהר משניתן היה לספור.
דבר נוסף שבעיני מקל - זה נקודות האור קטנות, או סימני הדרך קטנים שנתנו לי לחוש את ההשתפרות: היום בו הנקתי בפעם הראשונה בחוץ; היום בו שאבתי בפעם הראשונה; היום בו הנקתי לראשונה בשכיבה וכו'. כל סימן דרך שכזה נתן לי תחושת סיפוק עצומה (בלי שום פרופורציות לערך האמיתי של ה"הישגים" הללו...).
עוד דבר שעשה אצלי הבדל ועזר לי להתמודד, היה שחזרתי ושיננתי לעצמי יום ולילה יום ולילה - שלוותר אפשר גם מחר, וגם בהנקה הבאה. לתת תחליף אפשר גם אחר כך. היום, ההנקה כבר איננה אתגר. היום היא בעיני מסע מרתק. מסע שבו אלה ואני גודלות ביחד ומגלות זו את זו - את הגבולות שלנו כביחד ושל כל אחת בנפרד, היכולות שלנו, הביחד שלנו. כל אחת לומדת דברים על האופי של השניה (היא לומדת למשל שאמא נורא נורא עיפה בלילה... אני למדתי שהיא ילדה סקרנית, שבשעות היום אוהבת להפסיק את היניקה כל כמה שניות ולהסתכל לצדדים ועלי, או לקחת את הציצי איתה לטיול כדי לבחון את האש הבוערת באח, ועוד למדתי, שדווקא בלילה היא קוראת לי "בנימוס" ובלי בכי, באנפופים קלים - ואני צריכה להיות ממש קשובה כדי לשמוע אותה, ושבבוקר, כשהיא מתעוררת - לא דחוף לה לאכול - והיא יכולה להשתעשע ולשוחח עם עצמה ועם הבובות זמן לא מבוטל בעוד אמא מתארגנת, וגם שכשהיא עייפה - ציצי חשוף ליד הראש יכול לפעמים להרגיע אותה ולהרדים - גם בלי יניקה של ממש ועוד ועוד אינסוף דברים). לצד ההיכרות שלי עם בתי הבכורה, ושלה עם אמא שלה, אני לומדת מההנקה גם על עצמי דברים - כמו למשל על העקשנות שלי, והסבלנות שלי, והאהבה שלי לאלה. אלה דברים שאפשר בודאי ללמוד גם בדרכים אחרות - אבל נעים לי ומרגש לי ללמוד אותם תוך כדי ההנקה. ועוד אני לומדת דברים על המנגנון המופלא הזה של גוף האדם ושל ההנקה - שהוא באמת קסום ומופלא - שכשיצרו אותו נראה שצפו את כל הבעיות וכל הפתרונות להן - כאילו יועצת הנקה מנוסה היא היא שתכננה את המנגנון הזה... ודבר נוסף, שההנקה נותנת לי, זוהי מראה על ההורות שלי. אני לא יודעת איך להסביר את זה בדיוק, אבל בשבילי ההנקה היא מעין אספקלריה של איך אני רוצה להיות בתור אמא: הסבלנות, הלימוד המשותף של אלה ושלי, ההתעקשות על מה שנראה ומרגיש לי כמו נכון וטוב בשבילה, ההתגברות על הקשיים, האהבה הרבה שאני מרגישה שזורמת ממני בשעות בהן אני מניקה אותה (או כמו שאומרת מולני מהפורום השכן - בשעות בהן אני "מעניקה"), והרצון שלי ללמוד ולדעת כדי לעשות את זה טוב יותר ונכון יותר - בשבילה. מקווה שלא ניפחתי לכן את השכל יתר על המידה - אבל כאמור אני במצב רוח הגותי שכזה... אתן הרי יודעות שאני לא תמיד כזו..." עד כאן הדברים שנכתבו ב"הריון ולידה" ואני מוסיפה עכשיו, אחרי שקראתי את הדברים שוב, כמה מלים על האמהות בכלל: מהר מאוד לאחר הלידה גיליתי שבכלל לא קל להיות אמא. זה אחד הדברים הכי קשים שנדרשתי אליהם מימי - גם מן הבחינה הפיסית, גם מן הבחינה המנטלית, וגם מן הבחינה ה"מחשבתית" (לא מצאתי מילה יותר מתאימה. העייפות - אתן יודעות...). בכל יום ויום צריך להחליט החלטות ולעשות מעשים שכרוכים בהתלבטויות הנוגעות לכל שלושת האספקטים האלה - ולעולם לעולם אני תוהה אם אני לוקחת את ההחלטות הנכונות. אבל מה - עם כל הקושי: העייפות, רגשי האשם, ההתלבטויות, הכאבים ושאר הירקות - זה הדבר המרתק ביותר שעשיתי עד כה - וכנראה שבסכימה הגדולה גם הכי כיפי. תודות והערכה אין קץ למי שהגיעה עד כאן...