../images/Emo7.gifאמנם הוא לא באמת סבא שלי, אך היום הוא
נשם את נשימתו האחרונה ועזב את החיים. היה בן 88 במותו, בן הזוג המקסים של סבתי האהובה. אדם משכמו ומעלה, מלח הארץ (בהיותו יהודי-ישראלי-שורשי ודאי היה לו מה לומר על השימוש בביטוי זה, שמקורו בברית החדשה...). ובכל זאת, הוא היה מלח הארץ. לוחם, מייסד, מפתח, איש אשכולות, רך לב, נדיב, איש שיחה למופת - ממש עד לרגעים האחרונים. הוא לא היה 'באמת' סבא שלי, וגם לא סבא רבא של בנותיי, אך זה ללא ספק הרגיש קרוב וחם. הוא התאהב ברוני מיד עם הכירו אותה. היא עוד הייתה בחיתולים, בראשית חייה. לימים הוא נהג להרכיב עימה את הבבושקה (מטריושקה)של סבתא. הלוך ושוב...פרק והרכב, וחוזר חלילה. 'זה' היה הקטע של שניהם. בשנתיים האחרונות חל שינוי. הזקנה החלה משתלטת. קושי לנשום, קושי ללכת. פניו נפלו קמעה. ראשו הצלול ובהירות המחשבה ידעו כי גלגלי הזמן תובעים את שלהם והמסע הוא ל'אל חזור'. החיוך השקט תמיד היה שם כשהגענו, כשבאנו לבקר, כשהוא הזמין אותנו לחגוג עימו את ימי ההולדת שלנו. הוא היה שם בשבילנו, ללא תביעה, ללא ציפייה. לפני שבועיים נסענו אליו לביקור, עת הבנו כי לבית סבתא הוא לא יגיע יותר. (החמצן הפך דליל). הוא היה שם, שקט, בוחן, מקשיב. הבנות מלאו את החלל. צחוקם הביאו לכדי חיוך. היה שם כאב והייתה שם שמחה. ידענו כי הסוף קרוב.. כעבור זמן הוא נעלם מהשטח. חשבתי כי התפנה לנוחיות, אך משלא שב חיפשתי אחריו. הוא ישב על הכורסא בחדרו, מחובר לצינור שמעניק לו נשימה נוספת. קצת חמצן. נכנסתי. התיישבתי למולו. שוחחנו. על מה שהיה, על מה שיש. לא על מה שיהיה. הוא ידע, וגם אני. שאל אם אני יודעת איזו מן אישה אדירה היא סבתא שלי. (כן, אני יודעת). "הכרתי המון נשים בחיי", הוא אמר, "אך אף אחת מהן לא דומה לסבתא שלך". "איזו מן אישה". עיניו נצצו. גם שלי. "את יודעת עד כמה היא אוהבת אותך, ועד כמה את רוני?. אין לך מושג. היא כמו אויר בשבילה. והיא - כמו אויר בשבילי". לפני לכתנו נכנסתי אליו שוב עם הבנות, רוני קפצה על המיטה, השתוללה וצחקה בקול. פניו נאורו. החלפתי לאורי חיתול ובגדים. רציתי להכניס עוד קצת תום ומשב רענן לחדר המאוורר והחנוק. הוא התבונן וחייך חצי חיוך. נפרדנו לשלום בנשיקות וחיבוק ארוך. (אז לא באמת ידעתי כי זו תהיה הפעם האחרונה שאראה אותו..). היום אני מבינה שכן ידעתי, שכן חילופי הדברים שבננו היו מילים של פרידה. סיכומים של תקופה כה יפה. מחר נלווה אותו בדרכו האחרונה. רוני בקשה לבוא גם, "גם אני רוצה להפרד", ולא הבינה מדוע סירבתי. לפני השינה אמרה שהלילה היא גם עצובה ולא רק שמחה, כמו בכל יום. עצוב לנו מאד.